מלחמת העולמות המוזיקלית

למה ראפ/היפ הופ זה הכי, אחי (אבירם שקד)

ראשית כל, בעידן שמקדש מגניבות אין אלא להסכים שמוזיקת ראפ היא, ללא צל ספק, המוזיקה הכי מגניבה*. הסלנג שלה הכי מגניב, הבגדים הכי מגניבים וכמובן - אין ריקוד יותר מגניב מברייקדאנס. בחיי שאני לא יודע מה הקטע הזה שהם מסתובבים עם מכנס ארוך ומקפלים אותו רק בצד אחד, אבל זה גדול.

לא לחינם הראפ התפתח בשכונות העוני של ארצות הברית, להיכן שמורים לפיתוח קול לא העזו להיכנס, והחל את דרכו כסוג של מחאה מוזיקלית. הוא נגיש והוא שם בשבילך: רק תחרוז ותחרבן את הדיקציה. אפילו אני יכול לחבר שיר ראפ:

לא ראפ עוף,

מוזיקה סוף,

מחברים מילים לא קשורות,

שורות, נורות, בורות, שמות.

אני משתין על כולם בקשת,

עושה לכם אצבע משולשת,

קשקשת, פטשת, טרשת. נפוצה.

איפה הפצצה?

ההיא ששרה ת'פיזמון, תרימו את הדגל, זה עדיף על ההימנון.

טוב, אין ברירה אלא להודות - כנראה שיש אנשים שראפ לא יכולים לעשות

* מגניב- אף אחד לא בדיוק יודע מה משמעות המילה אבל הערכות גורסות שמדובר במשהו טוב.

Eminem/ Real Slim Shady - או: "הקליפ-הזה, שבכלל-לא-מזכיר-לנו-את-בסקט-קייס-של-גרין-דיי"

למה פופ הוא הז'אנר החזק ביותר בתעשייה כיום (שירן אוחיון)

מוזיקת הפופ, כשמה כן היא - מוזיקה פופולארית המיועדת לכל הגילאים (למרות שהנוער הוא קהלה העיקרי), נחשבת כרכה לאוזן ולעיכול. הפופ הוא סגנון המוזיקה המיינסטרימי ביותר שקיים היום, ולראייה ניתן למצוא בעיקר אמני פופ ברשימות המצעדים ולהם גם מכירות התקליטים הגבוהות ביותר.

בין אם אלו האחים ג'ונאס, ג'סטין ביבר או ליידי גאגא - MTV, ערוץ המוזיקה הנחשב בעולם, היה ריק בלעדי האנשים הללו. כך גם החיים של רוב בנות הטיפש-עשרה, אם אנחנו לגמרי כנים. פופ אכיל, גם כשאתם במועדונים, יושבים בפקק תנועה עם הרדיו/אייפוד או סתם מאזינים למוזיקה כשעושים שיעורי בית.

Justin Bieber/ One Less Lonely Girl - הולך נגד הזוהר ארגוב שבעצמו וקורה תיגר על הבדידות:

ומדוע פאנק-רוק שולתתת ברמות (טל שפר)

ככל שהזמן עובר ואתה מתבגר (או לפחות גדל. לא כולם מתבגרים), ככה אתה פחות מגדיר את עצמך דרך המוזיקה שאתה שאתה שומע. למה? אני לא יודע. כנראה שזה קטע של גדולים (וסליחה מראש מכל המטאליסטים המזדקנים). אבל לא משנה מה, תמיד תשמור אמונים לז'אנר שגרם לך להתלבש, להתנהג ולחשוב בצורה מסויימת. אצלי זה הפאנק-רוק.

זה לא שאני שומע רק פאנק-רוק. המדף והאייפוד שלי מלאים בדיסקים מסגנונות שונים, אבל הפאנק-רוק השפיע עליי מאוד. ותירגעו, זה הרבה פחות רציני ממה שזה נשמע. פשוט למדתי שלא צריך לייחס לשום דבר חשיבות מיוחדת. חברה שלך זרקה אותך? תכתוב על זה שיר מצחיק. מכיר מישהו שגוסס מצהבת? איזה כיף, תוציא עט ודף. נמאס לך מכפייה דתית? זה גם נושא לשיר. מצחיק. אתה בן 30 וגר עם ההורים? אתה הגיבור שלי. הבנתם את הרעיון.

אני לא אומר לשים זין על הכל - בכל זאת, יש דברים שלא יפה לצחוק עליהם. סבא שלי לא סתם שרד את השואה ואכל שניצולים כדי שאסתובב עצוב כל היום. אני פשוט אומר שצריך לקחת דברים פחות ברצינות ויותר בקלילות. שימו דברים בפרופורציה.

כי גם היום שלי יגיע, בו אצטרך להיות רציני עם עבודה מסודרת ומשפחה ומזוודה ונעליים של מתווכי דירות ומשכנתא וכל החרא הזה שמצפים ממך לעשות כשאתה גדול, אבל עד אז, למה לא לדחות את הקץ? למה לא להתנהג כאילו זה לעולם לא יגיע? ובדיוק בגלל זה, גבירותיי ורבותיי, הפאנק-רוק הוא השימוש הטוב ביותר שאתם יכולים לעשות בחוש השמיעה שלכם. כי לאן אתם בעצם ממהרים? יש לכם את כל החיים למות.

פאנק-רוק. מהקלאש, לראמונז, דרך הפיקסיז (הם לא גראנג') וכן, גם - The Offspring - The Kids Aren't Alright:

והסיבה העיקרית מדוע מטאל היא המוזיקה החשובה בעולם (דניאל קליינברג)

אין אפילו על מה להתווכח, מטאל זאת המוזיקה הטובה ביותר. ההוכחה העיקרית לכך היא הנטייה של מטאליסטים ארוכי שיער לעשות קרני שטן ולצרוח "מטאללללל!!!" אחד לשני בחום. אתה לא רואה חובבי רגאיי עושים הדמיית עישון וצועקים "רגאיייי!!!" או ילדי אימו נוגעים בפוני וצועקים "אימווווו!!!".

בכל מדינה בעולם, לא משנה מה גודלה, תהיה לפחות להקת מטאל אחת ששרה על עוולות החברה. ככה אנחנו יכולים ללמוד על האיידס במאלאווי שבאפריקה, על החוסר בכבישים בבוסניה-הרצגובינה, על כבשים שלא נותנות במונגוליה, והכל, בצרחות!

מטאל הוא אגרוף בפני החבר'ה, לוקח את הזעם שעצור בתוך כולנו ומוציא אותו החוצה. במטאל אתה מוציא את האגרסיות שלך על המוזיקה וממשיך להיות חנון עם משקפיים שכותב ב-Jnana. אתה יכול לנגן במהירות מטורפת, לצרוח כמו חתול שחוט, ולשיר את השיר הבא: "הולך ברחוב עם מסור חשמלי/ מנסר כל מה שמסביבי/ הגופות נערמות לצידי/ ואז חוזר חלילה כי זה שיר מעגלי".

בזכות הגראולים הכבדים שלך הקהל לא יבין כמה המילים שלך מפגרות, וגם תהיה לך הזדמנות לשחרר לעולם את כל הכעסים שלך.

במטאל אתה גם יכול לעשות פוגו עם רוסים מזיעים בלי חולצה, לעשות הד-באנג ("Headbang") עד שמתפוצצת לך חולייה בצוואר, ומעבר לכל זה - מטאל זאת פשוט מוזיקה מוצלחת.

כל נגן מטאל קטן יודע לנגן בוירטואזיות שהנגנים ברפרטואר של קרן פלס היו מתפללים להגיע אליו. במטאל כל חובב מוזיקה יכול למצוא משהו שהוא יאהב; "דום מטאל" איטי ואפל, "פאוור מטאל" מהיר וגיי, "בלאק מטאל" רשע ומכסח - כל אחד מהם מוצא את הקהל שלו שעומד מאחוריו לא משנה מי זוכה בשיר השנה בגלגל"צ, כי במטאל אין מעמדות ואין אאוטסיידרים. מוזיקלית וחברתית המטאל הוא מקום של אחווה, מקום של אנשים שיש להם אהבה משותפת. מטאל הוא לא רק מוזיקה, הוא דרך חיים.

Steel Panther/ Death To All But Metal - כי גם למטאליסטים יש חוש הומור. אה, וגם לשרה סילברמן:

טוב, יאללה: הגיע תורכם להצביע ולהשפיע, איזה ז'אנר הכי מוצלח? התגובות תתפרסמנה בסוף השבוע.