אל תהיה אתרוג!

הערבות: בלי טעם, בלי ריח

המין הספציפי הזה הוא דווקא יוניסקס. את הערבה הבוכייה והכיתתית יכול לגלם הן תלמיד אנמי כפי שיכולה לגלם אותו תלמידה לא סימפטית. כמו הערבה עצמה, גם נוכחות התלמידים האלו בדרך כלל עגומה וחסרת טעם ואיש לא ירגיש בחסרונם במידה ויום בהיר אחד יכה בהם ברק או ייפול עליהם פסנתר.

הם מאלה ששומרים על פאסון מרוחק ומבט גבולי ולא משתתפים בהילולת הציונים אחרי כל מבחן; הם לא מורחים איש את רעהו במשחת שיניים ובצואת תרנגולות סיניות ננסיות בטיול השנתי ומתגלגלים מצחוק, הם אינם אנשים של כיף. מהומה. שמחה. גיל. אושר. צחוק. רינה או כל רגש בכללותו. תחביבם העיקרי הוא לשבת בירכתי הכיתה ולשמור יום אחר יום על כל החיות והחיוניות של צבעוני נבול מפלסטיק.

האתרוג: יש לו טעם (מריר), יש לו ריח ופטמתו חייבת להיות שלמה כדי שיהיה לו ערך.

את המין הזה בדרך כלל מגלמת תלמידה. בדרך כלל היא גם שרלילת על, ובלי הפטמות שלה היא לא באמת שווה כלום.

את הילדה הזאת תמצאו בקצה קצו של הפסיפס הכיתתי, מעורטלת בתנוחה בוטה, ארוזה במכנסיים שלא היו עולים על חרגול ועסוקה בשפשוף הפינגווינים של חמשת חבריה הפיליפינים מהתחנה המרכזית הישנה. היא מתנהגת כמו כל אתרוג ראוי לשמו ומוכיחה שהיא אומנם נראית כמו לימון: היא בצבע של לימון, היא מריחה בריח ניקיון לימוני מרענן, אך טעמה הוא טעם של מיץ המרה של חולדת ביבים.

הגרסא המבוגרת של אותה ילדה היא המורה העייפה שהחליטה שקצו כל הקיצין, והיא ממש לא תהיה השמן על מנגנון העבדות הנשי. היא שרפה את כל חזיותיה והיא מסתובבת לה ברחבי בית הספר, מרחפת לה כשזוג רקדניות הקרקס האלה מתערטלות מעלה מטה בתוך חולצתה בחופשיות נודיסטית, מחוצפת וחסרת מודעות לחלוטין.

ההדס: יש ריח, אין טעם

מדובר בו. אתם יודעים על מי אני מדבר. אין בו באמת טעם, אך יש ריח. ועוד איזה ריח. עוד בשלהי ימיה של כיתה ו', כשריחו של שתיל ההדס הזה החל להתנשא במסדרונות, איש לא העיר על כך כלום ומאז ועד היום איש לא אמר לו את האמת המרה. איש לא הטיח בפניו שהוא מסריח כמו פגר שהקיא עליו בואש. הוא מעולם לא העז ושם דיאודראנט, בושם או ענד איזה עץ ריח לאוטו על צווארו. הוא מסריח כמו השפיך הקרוש של השטן. אך אל דאגה, לפגישת מחזור, אחרי שנים של דחייה, תכה בו התובנה השמיימית הזאת,  והוא יצעד לקראתנו מטופח, נקי ומטרוסקסואל כאיציק זוהר. או כך לפחות אנחנו מקווים.

הלולב: יש לו טעם, אין לו ריח

יש בו טעם אבל אין לו ריח המשרה נוכחות. מדובר במנהל. המנהל - בדרך כלל בגרסתו הגברית - נושא איתו את כל הנוכחות של חילזון חסר בית או רימה עצלה. הוא מסתובב לו כסהרורי בין המסדרונות. סדר יומו חלול, יומנו ריק משחר הימים, והוא נע לו בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום אך עם כוס קפה תמידית ומהבילה שתקועה בידו עוד מהימים העליזים בהם עלה הפרק הראשון של "היפים והאמיצים".