המדריך לתיכוניסט המתחיל

ילדי ה-EMO

למרות שכבר התחלתם את התיכון, ולמרות שבין לבין היה לכם חופש ואתם לא כל כך סגורים מי הוא מי, את ילדי ה-EMO כבר על בטוח זיהיתם. EMO - המגיע מלשון EMOTIONAL (רגשי. או במילים יותר מדויקות: פאקינג דרמה קווין), הם הילדים האלו, שנראים כמו רוברט סמית' (מהקיור, אלא מה), ויש להם רק ארשת פנים אחת, מיוסרת יותר מזו של פרחה שכרגע גילתה שנגמרו ציפורני האקריל וחצאיות הפיאטים בלוד את רמלה רבתי.

 

אתם לא רוצים להסתובב עם ילדי ה-EMO מכמה סיבות: ראשית, משום שהם מה שנקרא (גם בלועזית) LAME. שנית, משום שמתחת לאייליינר השחור, הבגדים המוזרים וההתלחששויות בפינת העישון, אין כלום. נאדה. גורנישט. כל התחפושת הזאת (כמעט תמיד) מסתירה היעדר אישיות, אופי או עניין שהבן-אדם אמור לספר. ברצינות. דפדפו הלאה.

המטאליסטים/פאנקיסטים

אין להתבלבל בין המטאליסטים והפריקים. בזמן שהפריקים לבושים באופן צבעוני, מתהדרים בשיער מוזר ומבלים את שעות אחה"צ שלהם בדיזנגוף סנטר, מתחננים בפני עוברי אורח שיתרמו להם כסף לבירה (למרות שהם גרים בנווה מונסון), המטאליסטים לובשים בעיקר חולצות של להקות מטאל ומגדלים שיער שאפשר להחביא בתוכו את איימי ווינהאוס. המטאליסטים יכולים להיות מגניבים, ותמיד ישמחו להגן עליכם מפני ערס סורר שמחפש תשומת לב. הפאנקיסטים ירצו לכם שבעים מיליון שנה על כמה קפיטליזם זה רע, וכמה שאנרכיה זה טוב, ויום למחרת יספרו לכם שהם הזמינו מאמאזון חצאית סקוטית ממש יפה, ואיזה יופי שדואר ישראל מצוין מספיק בשביל לשלוח להם אותה בזמן.

 

מה שלא יהיה, שימו לב שאתם לא מסתובבים עם יותר מידי אנשים שמקטלגים את עצמם (EMO, פאנקיסטים, מטאליסטים, וכו'). לרובם יש חיי מדף קצרים מאוד, והם נוטים לתהפוכות.

המורה שחושבת שהיא תשנה את חייך

תמיד יש מורה (בזכר, או נקבה - אבל בדרך כלל בנקבה) אחת שצפתה יותר מידי פעמים ב"סיכון מחושב" ובטוחה שבכולנו מסתתר ילד קטן ואבוד שרק רוצה שיכוונו אותו. גם אם מדובר בערס של בית הספר, שמצויד במספיק שרשרי זהב לפתוח שוק פשפשים וכבר הושעה כמה פעמים על ניסיון הצתה של המורה לכימיה, היא עדיין תתעקש. אתם תזהו את המורה הזאת, כי פעם בכמה זמן, כשלא תצליח להשתלט על הכתה, היא תעצור, תקח נשימה עמוקה ותתחיל לספר לכם סיפור מאוד "אינטימי" עם מוסר השכל. היא גם תיגש אליכם בסוף השיעורים כשתהיו מבואסים ותשאל אתכם אם אתם צריכים לדבר. אתם לא צריכים לדבר. מה שאתם צריכים הוא לשים לב שהמורה הזאת בחיים לא תתקרב אליכם יותר מידי, כי אם תתחילו לדבר איתה, תהיו מנודים לנצח.

שרת בית הספר

אב הבית. הוא תמיד יהיה מוזר (על פי מחקר סטטיסטי שכרגע ביצעתי, אבל-לא-באמת, 99.999 אחוז מאבות הבית בישראל נמצאים בשנות ה-700 לחייהם ומשוגעים בצורה כזאת או אחרת). מצד שני, רוב אבות הבית לא מרושעים או זדוניים, אלא פשוט חסרי סבלנות, שזה בסדר גמור - בהתחשב בעובדה שהם בילו את 600 השנים האחרונות מטפלים בתלמידי תיכון מחוצ'קנים ומעצבנים כדי להביא לחם הביתה. תמיד תשתדלו להיות סחבקיים עם אב הבית. אתם לא יודעים מתי זה ישתלם לכם - אבל זה ישתלם. אל תשכחו שלאב הבית יש את המפתחות לכל החדרים והכיתות וגישה מלאה לכל ציוד בית הספר, כולל כדורי הרגל והכדורסל בהפסקות.

המקובלים ומלכות השכבה

לי, אישית, בחיים לא הייתה "מלכת שכבה" או "מלכת בית ספר", וכן, היו אנשים מקובלים יותר ומקובלים פחות, אבל מניסיון, עדיף להיות חברים של כמה מהם ולא של כולם ביחד. למה? בגלל היררכיה ותככים, בעיקר. תיכוני ישראל מפוצצים באנשים שבילו הרבה יותר מידי זמן בצפייה ב"חרמן על הזמן" ו"אמריקן פאי" ומתים להאמין שכאן זה אמריקה. בייחוד, תתרחקו מבחורות שמצהירות בפומבי שהן הלכו לאודישן לסבוני רחצה אינטימיים ומביאות את ה"בוק" שלהן לכתה, כדי שכולם יראו. הן מעצבנות. ואף אחת מהן לא תגדל להיות בר רפאלי.

אם גם לכם יש טיפים איך לשרוד את תקופת התיכון, למה שלא תשתפו אותנו בחלון התגובות? יאללה, צאו לדרך