החרטות שלנו

טל שפר מצטער שאישר אנשים שהוא לא מכיר בפייסבוק

אפשר להגיד עליי הרבה דברים: שאני חתיך, חכם, שאני חלומה של כל בחורה ושאני עוד הרבה דברים שאמא שלי אומרת שאני. מפאת הצניעות, אני רק אגיד שאני מסכים איתה ואוסיף דבר אחד לרשימה: בדרך-כלל, אני לא בנאדם שמצטער על דברים. אין דבר יותר שנוא עליי (חוץ מערגליות תמרים. יש לזה טעם של כביסה) מאנשים שמתעקשים לדשדש בעבר שלהם ולהצטער על מה שהיה, ולפעמים גם על מה שלא היה. שום דבר לא ישנה את העבר, ולכן צריך פשוט לדעת להניח לזה.

 

מאחר שגם שלמות מהלכת על שתיים שכמותי חוטאת בחטא האנושיות מדי פעם, אני מודה שיש דבר אחד שקרה בשנה האחרונה ושאני מצטער עליו: אני מצטער שאישרתי סתם אנשים שאני לא מכיר בפייסבוק. אנשים ששלחו לי בקשת חברות ואפילו לא כתבו מיהם או מהם. אנשים שאולי אני כן מכיר בעולם האמיתי, אבל מעולם לא החלפנו מילה או מבט, ושאני יודע שהאישור שלהם ישמש כתפאורה לרשימת החברים האקראית שלי גם ככה. אפשר לומר שאני עוסק במקצוע העתיק ביותר בעולם הפייסבוק. אני זונת פייסבוק.

 

ולכן, בי נשבעתי. בי נשבעתי לא לאשר יותר סתם אנשים, בייחוד אנשים שביקשו להוסיף אותי ובטרם אישרתי אותם שלחתי להם הודעת אינבוקס מתעניינת עם השאלה הבסיסית של מיהם לעזאזל, והם דווקא החליטו להתעלם משל שאלתי אותם אם הם נושאים בקרבם מחלות מין או הם אוהבים ממתקים בטעם של כביסה. וכדי למנוע מקרים דומים בעתיד, החלטתי: להתראות פייסבוק, אני עובר למקושרים. שם כולם זונות.

 

אליה טרופר מצטערת שלא הקשיבה לאינסטינקטים שלה

השנה הגעתי לגיל 18, גיל שמראה לך שעד עכשיו לא הייתה לך יותר מידי שליטה על החיים שלך, ושעכשיו הגיע הזמן להחליט בכמה נושאים חשובים, ושזה הזמן שלך לבחור.

 

בחלק מהדברים נורא שמחתי שהאפשרות לבחור הגיעה אלי, ובחלקן בחרתי כי לא הייתה לי ברירה אלא להתמודד. לפעמים החלטות מסוימות שעשית גורמת לך להרגיש שהצלחת ואתה עומד בפני התחלה טובה, ולפעמים החלטות שביצעת גורמות לך לחשוב שעשית טעות והצורך לשנות את ההחלטה מחלחל בך. אתה מרגיש שהאינטואיציה שלך מנסה לרמוז לך, אבל המוח שלך צועק עליך שאתה מרגיש ככה רק כי אתה מפחד מההתחלה החדשה, כי זה לא משהו שאתה רגיל אליו, ושהגיע הזמן להראות קצת אומץ, כי זה יעבור עם הזמן. אבל רוב הזמן, זה לא עובר והדיון הזה ממשיך להתקיים לך בראש ואתה לא מצליח להביא את עצמך למצב שבו אתה אומר שזה לא מפחד, והמעשה האמיץ והנכון יהיה לשנות את מה שעשית.

 

ובגלל זה ההחלטה שלי לשנה הקרובה זה להתחיל להקשיב לאינסטינקטים שלי, כי בחירות נכונות צריכות להרגיש נכונות.

 

דניאל קליינברג מצטער שרצה להפוך לערפד

ככתב חדש תמיד רציתי להשתתף ברשימת סיכום של ראש השנה. זאת הרשימה שאתה באמת משקיע מאמץ אמיתי בלכתוב, בניגוד לסיכום השנה האזרחית, שהיא קופי-פייסט לרשימת ראש השנה, פלוס פסקה קטנה לספטמבר-דצמבר (אלא אם יש מלחמה, ואז צריך להשקיע - עוד סיבה טובה מדוע אנחנו נגד מלחמות).

 

בשנת תש"ע התחלתי ללמוד קולנוע באוניברסיטת תל-אביב. הייתי חייב להציג משהו אחר, משהו שונה ואוונגרדי, להתבלט מעל כולם ולהפוך למוביל חברתי וגבר שבגברים. החלטתי להפוך להיות ערפד. ממילא רוב הצילומים הם בלילה ואני בקושי ישן, וערפדים לא מזיעים, גם בתל-אביב. כבר ראיתי את עצמי עם גלימה, שיער ארוך ופנים חיוורות נכנס לשיעורי הערב ומתיישב לי על כס עשוי גולגולות, המורה מודיע על עוד עבודה שצריכים להגיש, ואני, במהירות על-טבעית, מגיע לראש הכיתה, תופס אותו בכתפו ואומר לו "השוואה בין רולאן בארת לבארט סימפסון? לא נראה", ושולף את ניביי. במידה והמורה יתווכח גם אשתה מעט מדמו, והוא יגיש את כולנו על 100.

 

ניסיתי הכל וזה לא קרה. ניסיתי לשתות דם אבל אפילו מיץ עגבניות מגעיל אותי (חוץ מבטיסה כמובן), נסעתי לכל מקומות המפגש של ערפדים בארץ (רובם, במפתיע, בחולון) והתחננתי שיהפכו אותי לאחד משלהם. אפילו הרתחתי יהלום ומרחתי אותו על גופי כדי להראות כמו ערפד מ"דמדומים". אבל נשארתי בן אנוש ולא יהיו לי חיי נצח או מבטא זר סקסי.

 

בתשע"א הבנתי שהגיע הזמן להתבגר ולהפסיק לחיות בעולם של פנטזיות ילדותיות. אני ממש לא רוצה להיות ערפד. אני רוצה להיות איש זאב.

 

שירן אוחיון מתחרטת שעברה מחברת הטלפון הסלולארי X ל-Y. והנה למה:

כשאנחנו מנויים לחברה סלולרית מסויימת, תמיד אנחנו בטוחים שהחברה שלנו היא השטן והחברות המתחרות הן המלאכיות השומרות של הצרכנות ההוגנת. ובכן, אני לא באמת מאמינה שחברת Y הם השטן, אבל חלק מעובדיהם ללא ספק חיים בעולמנו בשליחותו של לוציפר.

 

יום אחד ממעמקי שנת הצהריים שלי שמעתי שיחה מהמרפסת בין אבא שלי לגבר אחר שקשקש לו על חבילות וזמן אוויר. מיד התעוררתי ותפסתי את אבא לשיחה צפופה בצד והזהרתי אותו שלא לחתום על כלום (אבא שלי הוא בעל עסק ונציגים של Y הגיעו מתוך מטרה להעביר אותו חברה). הוא ביקש שאני אבוא לשבת איתם בשיחה והסכמתי, כדי לוודא שהכל כשר.

 

התיישבתי ליד השולחן, ואז - ממש כמו בסרטים - הרמתי את הראש וראיתי אותו. הבחור הכי יפה שראיתי במציאות. ואז נזכרתי שאני לבושה בפיג'מה ילדותית, משקפיים, פנים נקיות מאיפור וקוקו. להתראות לבחור הכי יפה שראיתי במציאות.

 

במפתיע (או שלא, הם באמת יעשו הכל בשביל מכירה), הבחור פלירטט איתי. הרבה. ובבוטות. עד כדי כך שהתחלתי להרגיש לא נעים מאבא שלי (לגמרי קלולס לעניין, אגב). באיזשהו שלב בשיחה (eye sex יותר נכון) קמתי ונכנסתי הביתה והוא נכנס אחרי. הוא תפס אותי באיזה חדר צדדי ודיברנו קצת והמשכנו לפלרטט. הוא כנראה תפס לי את היד או משהו, כי כשהבחנתי בטבעת כסף על הקמיצה שלו, שאלתי אותו "נו, וזה מה? לא טבעת נישואין?" תשובתו הייתה: "לא, מה הקשר?"

 

טוב, הבחור הכי יפה בעולם לגמרי בקטע שלי, שאני אפקפק? השיחה הסתיימה, כמובן שעברנו לחברה Y (באותו ערב גם הייתי מוכנה להבטיח לו שאני אעביר את כל החברים שלי לחברה Y, רק שיקח אותי מכאן ונברח לאי בודד) וכעשר דקות לאחר שהנציגים הלכו, הבחור התקשר אליי. אם לקצר את הסאגה הארוכה הזו, נפגשתי איתו באותו ערב, זה נגמר בנשיקה דיי לוהטת ברכב שלו ואז ניתקתי איתו את הקשר מכל מיני סיבות. כעבור חודשיים, שוב אני מתעוררת למשמע קולו, רק שהפעם - כשהוא התווכח עם אבא שלי על פונקצייה מסויימת בסלולרי שלו - שמעתי אותו אומר:

 

"אתה רוצה שנשאל את אשתי? יש לה גם את המכשיר הזה. בוא נשאל את אשתי!"

 

יאללה, בוא. ועל הדרך נשאל אותה אם היא יודעת שבעלה חלאה אמיתית.