היו ימים

פעם, כשהיינו קטנים (ממש קטנים, למען האמת), דברים היו הרבה יותר פשוטים. לא רק בינינו לבין ההורים, אלא גם התענוגות הקטנים שהפכו את החיים לטובים יותר. שוקו בשקית, חול מתחת לציפורניים ולבקש שיכינו לנו אוכל מבלי לקבל פרצופי "מה קרה? לך אין רגליים?" (אלא אם, כמובן, באמת אין לנו רגליים). לכן, החלטנו לאסוף את הדברים אליהם אנחנו הכי מתגעגעים בילדות שלנו.

חוסר מודעות עצמית

חוסר המודעות הזה שהתברכו בו ילדים הוא ממש כמו נס ילדות ייחודי. נס שנמשך ממש שנייה לפני שהכל נעשה מטושטש מרוב דילמות פנימיות. הייתה תקופה בה חשבנו שאנחנו כליל השלמות הלבן והמרחף והיינו מפוצצים אך ורק באהבה עצמית. הילדות הייתה זמן בו יכולנו ללבוש כל בגד שרצינו והאמנו שאין שום הבדל מהותי בהופעה שלנו לבין המראה המחוייט של קארל לגרפלד, וכל זה רק כי אמא אמרה.

יש משהו מיוחד בחוסר המודעות הזה. זהו חוסר המודעות בזכותו ילדים קטנים יכולים לצרוח עד לב השמיים בגן שעשועים רק כי הם קיבלו מכה בברך. בכלל לא משנה להם שהם הולכים לקבל מקלחת מבטים קרה ושוצפת מכל הסובבים. ובעולם הבוגר, בו כל מעשה צריך להיות מחושב ומתוכנן ימים מראש, קשה לומר שאנחנו לא מתגעגעים לזה.

קבלת שבת

כל סוף שבוע היה נבחר איזה ילד אחד שחבש כיפת אלומניום זולה על ראשו וילדה שהגננת הדליקה עבורה נרות. מבחינתם,  הם זכו בטוטו - הם היו אבא ואמא של שבת. הם זכו בכבוד ואפילו בזכות להשתמש במעמד החדש והנעלה שלהם בשביל לעשות איתו...ובכן, כלום.

קבלת השבת הייתה אירוע מסורתי: אחד הביא חלה והשני עוגה שתמיד הייתה עוגת שוקולד שחילקו בין כולם. היינו שרים ביחד שירים במעגל והגננת הייתה מנצחת על כולנו כמו איזה זובין מהטה רב חשיבות.

הילדות המוקדמת שלנו הייתה רצופה בקבלות שבת שכאלה שהפכו לציר של השבוע. ידענו תמיד שבשישי מחכה הקבלה הזאת, והיום כאשר היא איננה, כל מה שנותר זה להתגעגע לקסם הייחודי והמשותף שלה מרחוק.

שיעורי יצירה

בכנות, רוב הילדים בבית הספר היסודי חיבבו אך ורק את שיעורי היצירה והספורט. השיעורים האלו, שהיו עבורנו עוגן קטן וכייפי כל כך במערכת הנוקשה. אלה היו שיעורים של ציור, פיסול והדבקה. אחד הדברים שכל ילד חווה בחיים שלו היא חוויית הציור שמביאים הביתה בגאווה אין סופית, שהתאפשרה רק בזכות הרגעים שנתנו לנו לא רק ללמוד, אלא גם ליהנות.

אך בבוא הזמן שיעור היצירה נעלם ופינה מקום לעוד שעה של מתמטיקה או אנגלית. האמת היא שלמרות הכל אף פעם באמת לא וויתרנו על שעת היצירה הקטנה שלנו. חלק מהאנשים עושים שיעורי יצירה מחתרתיים לעצמם בזמן שיעורים אחרים בין דפי המחברת וחלקם הפכו את זה לתחביב שנגרר גם מחוץ לשעות בית הספר.

למרות שרובנו לא באמת הפסקנו ליצור רק בגלל שנשמע הצלצול שסיים את שיעור היצירה האחרון אין תחליף למה שהיה שם. להלך הרוח המיוחד של הכיתה שהייתה המקום היחיד בו יכולנו לקום, להסתובב, לדבר זה עם זה ופשוט לא לדרוש מעצמנו שום דבר חוץ מלהנות.

קייטנה

רוב הילדים הלכו לפחות פעם אחת בחיים שלהם לקייטנה. בין אם קייטנת אקסקלוסיב על גדות המרינה החולית של סאן טרופה בה למדו להשיט את היאכטה "פרדייז 1" ובין אם לקייטנת "מסביב לעולם" השחוקה במתנ"ס המשמים.

רובנו לא באמת נהנינו יותר מידי בקייטנות האלה. המדריכים לא בדיוק היו שיא השיאים, האוכל היה לרוב בחירה בין סנדוויץ' שוקולד לגבינת צהובה מלווה בסייד קיק בדמות שקית טרופית חמה, הטיולים היו לרוב מעפנים ותמיד כללו את "מוזיאון הילדים בחולון" ופארק מים כלשהו באיזור המרכז.

למרות שרובנו לא נודה בזה גם אם יצליפו בנו בעינויים, בסופו של יום, כשמסתכלים אחורה, איכשהו כל העניין הזה נראה כמו חווייה שהיה שווה לעבור. הנסיעות שהיום נראות איומות אז דווקא נראו כיפיות, והכובעים המגוחכים נראו אז ממש שווים. לגבי האוכל: עוד לא נולד הילד שלא ניסה לשחזר את הסנדוויץ' המעוך מהקייטנה בבית. 

שיחטטו במקומנו בפצעים

המשפט הנפוץ ביותר שקלישאת המתבגר יורה אל עבר ההורים שלו הוא "אתם בכלל לא מבינים אותי". כמו כל קלישאה, מדובר במשפט שמבוסס על איזו אמת עצובה שנכונה כמעט עבור כולם. פעם, כשהיינו נפצעים, אלו היו פצעים שכולם היו יכולים לראות. עפנו בחבטה מהמגלשה או החלקנו על הרצפה ומיד נתנו לסירות המצוקה שלנו לשוט מתוך העיניים באוקיינוס של דמעות ולקרוא לאמא או אבא שלנו, שמיד באו וטיפלו.

כך היה גם אם היינו נפצעים מבפנים. היינו חוזרים עם תיק הבעיות שלנו על הגב ועם פרצוף רועד ומספרים פשוט הכל. היינו שופכים את כל הלכלוך על הרצפה ומחכים שיעזרו לנו להשתקם כי תמיד ידעו במקומנו את כל התשובות הנכונות.

במהלך הזמן הדברים הסתבכו, הפצעים הפנימיים שלנו התכסו בגלדים מחוספסים ודיממו דם מזוהם אל תוכנו, למדנו איך לעצור פרצופים רועדים ולחייך חיוכים גם כשאנחנו נשחקים לאפר מבפנים וכשאנחנו מחליקים על הרצפה אנחנו פשוט נמשיך ללכת צולעים.

היום לא תמיד מצליחים לראות לנו דרך העיניים. למרות שאף מתבגר לא יודה בזה אפילו תחת איומים, כמה שהזכות לשמור לעצמנו את הסודות שלנו ולחשוף את הפצעים רק בחשכה חשובה לנו, מידי פעם אנחנו עדיין מתגעגעים ומצפים שאולי מישהו יצליח ויראה דרך החיוך. שאולי מישהו יצליח לחטט במקומנו בפצעים וייתן איזה חיבוק שייתקן את הכל ויהפוך גלד מחוספס חזרה לחתיכת בשר חלקה ונקייה.

ולמה אתם מתגעגעים? ספרו לנו בחלון התגובות. לא להתבייש, זה לא עולה כסף