גמגומים

כשקיבלתי שיחת טלפון נרגשת מהחברה הטובה שקראה "בואי נלך לראות היום את דמדומים 3!" חשבתי לעצמי בהתרגשות "אה, לא נראה לי". אבל אז נזכרתי שהאופציה השניה היא להיגרר באוטובוסים ללילה לבן בתל-אביב, אלטרנטיבה רק טיפה פחות מרגשת מלהימחץ על ידי עדר פילים שיכור.

"טוב נו," מלמלתי לחברה, "נראה אותך שם".

הגענו לקולנוע מוקדם בשביל לא להיתקל בצבא זאטוטות צווחניות. כלומר, ידענו שזה בלתי אפשרי שלא להיתקל בהן, אך ככל שהשעה הייתה מוקדמת יותר - ניחשנו - כך כמות הקהל ירדה.

נכנסו לאולם. אם אדוארד היה יושב לידי וקורא את המחשבות שלי (דבר שהוא טוב בו, כמו כל דבר אחר בעולם, כי הוא מושי מושלמון), הוא בעיקר היה שומע הד של צווחת "מה אני עושה כאן?!"

אך אם לומר את האמת, ככל שהסרט התקדם, גיליתי שהוא דווקא די טוב. ככל שהסרט התקדם, נזכרתי בנקודות הטובות של קודמיו. רגעים של אהבה המעוררת המהומי "אוווו" הו-כה אמריקאים. עוד פלוס חשוב בסרט: גופו נטול החולצה של ג'ייקוב (טיילור לאוטנר), שבתור מי שמתגורר בעיירה הוושינגטונית פורקס (ססמתה: "כאן יורד גשם 365 ימים בשנה"), החליט לזנוח את הקריירה שלו ממכונאי לנודיסט.

אליה טרופר נשברה: אוהבת את "דמדומים"

הייתי רוצה לצאת מהסרט תוך כדי סינוני "למה שילמתי על זה כסף?" ולכתוב כאן ביקורת שתגרום לכם לטקבק עליי מילים שרק השתיקה יפה להם (וגם זה, רק בזוויות מסוימות), אבל לא רק שהסרט טוב, הוא גם מכיל בתוכו עומק ומתמודד עם בעיות שהרבה בני נוער מתמודדים איתם.

בין אם זו ההרגשה הזאת שאתה תמיד צודק, התסכול עם המחשבה שכולם חושבים אחרת, ובין אם זה איך להתמודד עם ההורים כשהם שמים לב שהילד הקטן שלהם גדל, הסרט הזה מביא איתו משהו מעבר. משהו שהרבה אנשים יהיו יכולים להתחבר אליו, ויגרום לאנשים לצאת ממנו כשהם בוחנים את חייהם האישיים.

או בקיצור, תלכו לראות - אחלה סרט. רק תשתדלו לבוא עם אטמי אוזניים, יש שם הרבה קטעים שגורמים לבנות ה-12 לצווח.

הערת המערכת: דעה זו מייצגת את טעמה של אליה טרופר ואליה טרופר בלבד, ואינה משקפת את טעמם של יתר חברי המערכת. אנחנו עדיין חושבים ש"דמדומים" זה עלוב, ואם זה אומר טוקבקי נאצה - אז יאללה, הקסדה כבר עלינו