חו-פש!

אתחיל בדיסקליימר: אין לי ממש מושג מה כל זה אומר. בחיים לא חייתי מחוץ ללימודים: יסודי, חטיבה, תיכון. אז נכון, הייתי גם בגן לתקופה מסוימת, אך אני מעדיף שלא להחשיב זמנים בחיי בהם נזלת הייתה חלק אינטגרלי מהתפריט התזונתי שלי כ"חיים". הנקודה היא שאין לי ממש מושג אם מה שאני אומר כרגע יתפוס לעוד שנה, שנתיים או חמש-עשרה שנה. כל מה שאני יודע כרגע הוא כזה: ממחר - אני כבר לא נחשב כתלמיד תיכון. כבר לא אהיה יותר שמיניסט. כבר לא אשב על אותם הספסלים הירוקים שהצבע התגרד מהם, כבר לא אקנה מהקיוסק הצמוד שקית שוקו כל בוקר וכבר לא אאבק בדרכי במסדרון ובדרך לכתה עם עוד עדר של תלמידים.

מצד אחד: מגניב. מצד שני: אמא'לההההההה

באיזשהו מקום, אני דווקא די שמח להתגייס לצבא, למרות שיש לי עוד כמעט שנה. למה? כי בשבילי זה כמו להרוויח עוד זמן. להישאר בעוד מסגרת. לדחות עוד קצת את השאלה ההו-כה-מפחידה שהיא "מה אני רוצה לעשות בחיי". ונכון, הכינו אותי לפרידה הזו מהתיכון. למעשה, אני ממש מקווה שגידי גוב מקבל תמלוגים על "עניין של זמן", כי אני לא חושב שאפשר לתכנן טקס סיום בלעדיו. גם שיחות "יחסינו לאן" עם המחנכת היו לנו ("אתם יכולים לפנות אליי בכל שעה" - ועל כך נאמר: עאלק). זה פשוט שעד עכשיו זה היה רק בתיאוריה, ופתאום...זה קורה.

אז מצד אחד, זה ממש מגניב: סוף כל סוף אהיה אדון לעצמי. אוכל להרוויח קצת כסף, לצאת עד שעות מאוחרות, לא לחרוש למקצועות מיותרים לחלוטין כמו גיאומטריה (כאילו, באמת: מתמטיקה, אני מבין. ספרות - בטח. אפילו כלכלת בית אני אחליק - אבל גיאומטריה?!). כבר לא אצטרך לסבול את הלחץ הלא-נורמלי לפני המבחנים, לא אשמע יותר את צירוף המילים המזעזע "בוחן פתע" ועם קצת שנים והדחקה, בסוף עוד אחזור לחשוב שפיתגורס הוא סוג של מאפה המשלב פיתה ובורקס.ה

ומצד שני: פאאאאק. אתגעגע להיות תלמיד תיכון (ובמיוחד שמיניסט). אתגעגע למבטי ה"וואו, יש לו רישיון. ומכונית. טרנטה, אבל מכונית" של בחורות משכבות נמוכות יותר. אתגעגע ללהיות מנוער מכל אחריות שלא קשורה ללימודים ובגרויות. אפסיק להרגיש כאילו אני חלק מהווי קסום, שכולם רוצים לחזור אליו: אמריקן פאי, גריז, או.סי, מגרש ביתי. כולם מנסים לטעום, לגעת עוד קצת בתיכון, ולי היה אותו עד היום בצהריים, ואי אפשר להגיד שהערכתי אותו.

על "לקחת את הבאסה בסבבה", שמעתם?

השאלה האלמותית כרגע היא האם אני והחברים שלי נתחזק את החברות הזו עוד 30 שנה? ההורים שלי אומרים שאין סיכוי ("חברים לכל החיים יהיו לך מהצבא, אם אתה קרבי, ומהעבודה, אם אתה לא סוהר"). אנחנו אומרים שאין סיכוי שלא. רק זמן יגיד. אבל בינתיים, הגיע הזמן לומר שלום למוסד בית הספר: שלום לחנונים של השכבה, לפריקים, פאנקיסטים, ילדי האימו, ילדי הפימו (בחיים לא אבין את התחביב הזה, אבל מילא). לאלו שחשבו שהן מלכות השכבה א-לה סרט נעורים אמריקני (ותאמינו לנו, בנות, מעולם לא הייתן), ואלו שסתם גררו את הזמן ועשו בינתיים תוכניות.

אני כבר מתגעגע, ובו בעת, לא יכול לחכות להתחיל את הדבר החדש הזה. אני אקח מבית ספר התיכון שלי המון, ואני לאו דווקא מדבר על ציוד משרדי (נועלים אצלנו את חדר המורים וחדר השרת חצי שעה לפני הצלצול האחרון). ואם אתם לא שמיניסטים, אם לכם זה רק עוד חופש גדול לקראת עוד שנה עמוסה של לימודים - תעשו לי טובה: תיהנו ממנה. כי כמו שגידי גוב אמר: זה רק עניין של זמן, ולי יש הרגשה שעוד נתגעגע לזה.

>>> בנות, אל תהיו עצובות - במקום, בואו לראות מה אתן יכולות לעשות בתקופת המונדיאל

>>> ובנים, בואו תלמדו בינתיים איך לעשות דברים