רעל איטי

ברצוני להעלות את נושא המזון המהיר. כולנו כבר יודעים כי המזון המהיר איננו למעשה מזון אלא חיקוי דהוי שלו, מתובל בקטשופ "היינץ". מילא זה, אך בפי בשורה מרה ומפחידה כאחד, שהרי מתברר כי לא רק שהמזון המהיר איננו מזון כלל ועיקר, בנוסף, הוא גם איננו מהיר!

לפני מספר ימים ביקרתי במסעדת מזון מהיר מקומית שלא אחשוף את שמה, פן חשיפה שכזאת תעודד צעירים ללכת אליה. הגעתי בשעה מוקדמת יחסית, טרם העת בה נוהרים אלפים לסעוד את קיבתם.

המסעדה עצמה הייתה ריקה פרט לגברת תימהונית בפינת המקום, שליקקה גלידה סינטטית באופן בלתי חינני בעליל. היא נראתה כאילו אכלה באופן קבוע במקום וכתוצאה מכך גדלו על פרצופה מיני תפרחות ופלולה. המנקה של המקום עשתה כתם על הרצפה רק כדי שיהיה לה מה לנקות, ואחראי המשמרת עישן בחוץ סיגריה. בחישוב פשוט, על כל לקוח עמדו משהו כמו עשרים ושניים עובדים. ובכל זאת, למרות תנאי הפתיחה הרגועים, המזון המהיר שלי הוגש לי לאחר זמן ממושך, שבינו לבין "מהיר" אין ולו נקודת השקה קטנטנה.

"אפשר להזמין?" צייצתי בבושה, שכן מזה דקות ארוכות עמדתי מול הקופה עליה נרשם שהיא פתוחה, אך איש לא בא לעזרי.

בסופו של דבר, רגע לפני שהפכתי לנציב מיונז, ניאותה להתפנות אלי אחת העובדות, אשר על פי תג השם שלה הסקתי שקוראים לה יוליה.

"שלום יוליה", חייכתי ונעניתי בפרצוף ממורמר של צפחת ותגובה לקונית בדמות "מה תרצה להזמין?"

"אותך. לסרט", חייכתי, מנסה לשבור את הקרח. שריר בפרצוף שלה לא נע.

"שנייה, אני אבדוק", היא אמרה ונעלמה. כשחזרה, לאחר זמן שנראה כמו נצח, שאלה יוליה בנונשלנט: "תרצה להגדיל?"

השיחה המבולבלת נמשכה עד בלי די ובסופה זכיתי בקבלה על סך 40 שקלים. שעות אחר כך קיבלתי גם את המזון המהיר שלי. אני לא כל כך יודע מה עושים שם, במטבח, מאחורה. לרוב, האזור ההוא נסתר מעינינו וכך העובדים יכולים להוסיף כאוות נפשם תוספות מרתקות כגון מוחטה ברוטב זיעת שיעור ספורט מבלי שנבחין. הדבר נחשב, מאז ומעולם, לחלק מהקסם של אותו מהיר, כמו גם של קלקול הקיבה שמגיע אחריו.

לא סתם קוראים לו "ג'אנק"

היום, יותר מבעבר, כנראה שקשה יותר להכין מוחטה. אין הסבר אחר מדוע לוקח כל כך הרבה זמן עד שהקציצה המשומרת של רשתות המזון המהירות מגיעה אל המגש. הצ'יפס המתין לה וקפא למוות. כשהגיעה הקציצה, המתינו שניהם לחברתם, הקולה. הגעתי למסקנה שאולי ממלאים אותה בקרח כדי שכאשר נשתה אותה, אולי נתבלבל ונחשוב שהאוכל בעצם חם. ליד קולה קפואה שכזאת גם חיבוק מאיש השלג יהיה נעים.

"בבקשה", יוליה הגישה לי את הקולה אחרי שהתרוצצה אנה ואנה כאילו אני פיגוע תופת. לפתע, מעשה קסמים, היא התכופפה בזריזות, הניחה אל מולי זוג תוספות קטשופ ונעלמה כאילו הייתה פלאש גורדון.

"אפשר גם מיונז?" זעקתי ללא הועיל.

זמן כה רב עבר וכבר נהייתה לה שעת צהריים מאוחרת. מבעד לדלתות צעד המון אדם איום ונורא כנחיל נמלים אימתני, וצעקות "אני הייתי לפניו!" החלו למלא את החלל. הנחתי שהאנשים החדשים יאלצו להמתין למזון המהיר שלהם אפילו יותר ממני. ישבתי בצד ותזמנתי את הזמן לילד נמוך שהמתין בתור עשרים ושלוש דקות. מילא, אם היו מגישים לנו כאן גורמה - אבל בואו נודה באמת, הקציצות ברוב ההמבורגריות בארץ עשויות משקיות האשפה שנשארות בפאתי קליניקות לניתוחים פלסטיים ושאיבות שומן.

אז נכון, ההוא מהסרט "לאכול בגדול" כבר הוכיח לנו שהמזון המהיר במסעדות הללו הוא לא באמת מזון או מזין, אבל עכשיו גם מתברר שהמזון המהיר בכלל לא מהיר.

לעזאזל עם הכל, חובה לשים סוף לתרמית. מזון מהיר הוא לא מזון ולא מהיר והגיע הזמן שיחליפו לו את השם. נו, מה דעתכם על "רעל איטי"?