לבן בעיניים

אלה שטרן אוהבת את הבית הלבן

האינסטינקט הראשוני שלי, ברגע שקיבלתי מהמערכת צלצול המבקש ממני לספר כמה אני אוהבת "לבן", הוא להגיש תביעה נגד ג'נענע. אך אל דאגה: מיד נזכרתי שמדובר בחג שבועות, ושבחג שבועות לובשים לבן - ושלבן הוא צבע מאוד פופולרי, ולא רק כי האירופאים לא מצליחים להתנער מהצבע הזה (גם בחופשות שלהם בטורקיה ביוון).

אני אוהבת את הבית הלבן יותר מכל הדברים הלבנים האחרים. למה? כי הוא המקום בו ההחלטות הכי גורליות בעולם מתבצעות. משום שהוא סמל הדמוקרטיה, ונוטף סקס אפיל (ולא רק, אם תשאלו את מוניקה לווינסקי). הבית הלבן, בואו נודה בכך: הוא הוכחה לכך שלבן הוא הצבע היפה ביותר בעולם. יש סיבה למה כל ילד אמריקני קטן חולם להיות הנשיא שיגדל - ותאמינו לי, אין לזה קשר למשכורת או תהילה.

טל כחלון אוהב את להקת The White Stripes

שגם הם נחשבים כלבנים, אחרי הכל.

ה"וואיט סטרייפס" (ובייחוד ג'ייק וואיט) עיצבו לי את תקופת הנעורים. גם היום, באוטובוס בדרך לצבא (ובדרך הביתה), האלבום Elephant הוא הדבר היחידי בערך שמתנגן לי באייפוד. למה אני אוהב אותם? כי הם החזירו לחיים את הרוק אנ' רול האמריקני, בגלל שהשירים שלהם קצביים ובגלל שאי אפשר שלא לחייך כששומעים חלק מהם (נניח, Blue Orchid). הם לא פוחדים לנסות דברים חדשים ( בניגוד לחברה שלי, נניח), משחקים בין ז'אנרים ומככבים כמעט בכל רשימות "הלהקות החיות הטובות ביותר בעולם". ה"וואיט סטרייפס", בואו נודה בזה, לוקחים את כל הדברים הלבנים האחרים בהליכה.

מתן גליק מת על קרים-סודה (Cream Soda)

זה כל כך הגיוני שאת מתת האל למין האנושי בכלל לא מכירים בישראל, ואם כבר זה מגיח פה לאיזה חצי שניה, אז זה קורה בערך בסופרמרקט אחד בצפון תל אביב. לכמה חודשים מבורכים היו כמה ארגזי פחיות נסתרים עם המשקה הגאוני הזה. נכון, הוא לא בדיוק היה לבן, אבל הקונספט שלו (סודה + וניל, והאזכור של שמנת בשם) הוא מספיק חזק בשביל להגיד שמדובר היה בעצם במשהו לבן.

מאז שנתקלתי לראשונה בקרים סודה, לכל משקה מוגז אחר שבא בדרכי יש בדיוק אותו טעם: זה של אכזבה. מי שיפתח בחייו פחית של קרים סודה (בארה"ב זה כמעט משקה לאומי), יבין שככה עושים גזוז. התסיסה שלו קלילה, הוא לא מתוק בקטע נועל-לסתות אבל יש לו את הטעם הנכון הזה של קצפת. מי שחיפש הוכחות לזה שישראל היא מדינת עולם שלישי, לא צריך להסתכל על שום נתונים משעממים כמו אבטלה או חינוך או מה שזה לא יהיה שאנשים מתעסקים בו עכשיו. אין פה קרים סודה, ועד שזה לא יגיע לפה באספקה קבועה, אנחנו נהיה יותר קרובים לסומליה מאשר לקנדה. כי אני אמרתי.

עמיר גרד על "משי לבן"

בשלהי שנת 1967 להקת רוק אנגלית העונה לשם "מוּדי בלוּז" שחררה לאוויר העולם את השיר "לילות משי לבן", שלימים הפך לאבן-ראשה בתור הזהב של שירי האהבה היפים של שנות השישים.

החל מפתיחתו העדינה עם הבאס והתוף המהדהד שמקבע את האווירה הקודרת של השיר, ממשיך בסולו החליל הנהדר באמצע השיר וכלה בסוף העוצמתי עם הסולן ג'סטין היווארד שחוזר על הפזמון: "אנד איי לאב יו" אל עבר הבחורה שנמצאת אי-שם, אליה הוא לא מצליח לשלוח את מכתביו. בעוד שהליריקה עלולה לתעתע מעט במאזינים, כותב השיר (שהוא גם הסולן) הסביר בעבר כי בעת כתיבת השיר היה בתהליך פרידה מאהובה ישנה והתאהבות בבחורה חדשה, שלימים הפכה לאשתו.

בעיני זו בלדת אהבה נצחית, מזכרת לתקופה אחרת של מוסיקה ואהבה. כשרומנטיקה הייתה רומנטיקה, כשזוגות מאוהבים היו כותבים מכתבים אמיתיים, לא מיילים ומסרונים בפלאפון. שיר שכובש וממצה בצורה מושלמת את האהבה הקלאסית והגרנדיוזית של שנות השישים הסוערות, משהו שאבד עליו הכלח כבר ממזמן.

שחר לקריץ מרים דגל לבן

העצם הלבן שאהוב עליי ביותר הוא חפץ שבמציאות הישראלית אנו עלולים לשלוף בכל רגע. אמנם מאז הקמת המדינה יצא לנו להשתמש בו רק ב-1973 וב-2006, אך במציאות הקיימת זה רק עניין של זמן עד שנשתמש בו שוב: אני מדבר על דגל לבן.

ישנם שני יתרונות לדגל שאהוד עליי במיוחד: הראשון הוא שמדובר בפתרון קסם לכל צרה. מפלוגת חיילים עוינים עד למצב כלכלי ירוד, כל מה שצריך זה דגל לבן קשור לפנים, אקדח, רכב מילוט ואתה מסודר לחמש השנים הבאות (רק אל תשכח לגזור חורים לעיניים).

הסיבה השנייה שדגל לבן הוא החבר הכי טוב שלי היא משום שכל כך קל להכין אחד. כל מה שצריך זה חתיכת בד לבנה, נייר טואלט או אפילו גבס של חבר. במקרה חירום, אל תתביישו לבקש מאמא את החזיה. במידה ואתה חייל: אין סיבה לדאגה. אחרי הכל, לא מדובר בצירוף מקרים שגבי הגנרליסימו מצווה עליך להסתובב עם חולצה לבנה מתחת למדים. אבל החשש ליפול בשבי הוא מיותר. המדינה דואגת לחיילים שלה ואתה תשתחרר בלא-זמן!

אליה טרופר אוהבת נרות של שבת

בימי שישי אנו נוהגים להדליק נרות שבת אצל סבתא. יש שני סוגים של נרות: הגבוהים ששמים בפמוטים (ומזכירים קצת עצים) ואלה השטוחים, שמזכירים שיחים. אצל סבתא אנו בדרך כלל מדליקים את השיחים.

יש משהו בתהליך הזה, ובאיחול של "שבת שלום", שמאחד קצת את המשפחה (או לפחות את הנקבות הפועלות) ויוצר סוג של אחווה מחבקת. כשהנרות נדלקים רואים את הלבן הטהור אל מול האש הצהובה. אני מתלבטת מי מהצבעים נראה נקי או טהור יותר, כי יש משהו בלבן שגורם להרגשה של ניקיון לא מוסבר, למרות ששום צבע לא מלוכלך.

תמיד כשאומרים לפתוח דף חדש, כולם מדמיינים לעצמם בראש דף לבן וגדול שמחליף דף מקושקש בדיו, והנרות הלבנים נותנים לי את אותה ההרגשה. בכל פעם שאני נתקלת באישה עם חצאית ארוכה וכיסוי ראש ששואלת אותי אם אני רוצה נרות שבת אני לוקחת, למרות שאני לא מדליקה אף פעם מיוזמתי. אולי זה מה שמאחד אותנו, ההתחלה החדשה שכולנו כבר מתים לסיים בשביל להגיע לבאה: לשבת הבאה, להזדמנות חדשה, לנעול את הדלת בשביל לברוח מהחלון.

שירן אוחיון אוהבת את נגן ה-MP3 שלה

הנגן שלי הוא MP3 פשוט, מאלה של פעם (ואלה, אגב, הם הכי טובים), שעובדים על בטרייה שנגמרת תמיד כשאתה בנסיעה ארוכה או באמצע צעידה ברגל, שלא מראים לך את התמונות שהצטלמת אתמול עם החברה או את הפרק האחרון של "אבודים".

אממה, הנגן משרת את מטרתו הנעלה ומשמיע לי מוזיקה. הוא, בניגוד לחברים שלי, לעולם לא ישפוט אותי על הטעם המוזיקלי שלי. לא מפריע לו שאני לא מתחברת לג'ניס ג'ופלין, ל"מרסדס בנד" או לשלום חנוך. הוא לא קורא לי "פאתטית" כשמתחשק לי מידי פעם להיזכר באהבות ישנות ("פייב" ו"אס קלאב סבן" – אני מסתכלת עליכם), והוא ממש לא מתרגש מזה שאני חושבת שלרוני סופרסטאר יש שירים טובים. למספר הלא מבוטל של האנשים נטולי הרישיון (או שאינם בעלי רכב ואינם יכולים לעצור ברמזור עם ליאור נרקיס בקולי קולות), המכשיר הקטן הזה הוא המצאת העשור.