דם אמיתי?

הערת המערכת: זהירות, ספויילרים

אם טרם קראתם את "שחר מפציע" ואינכם רוצים לדעת את העלילה, אנחנו מזהירים מראש: כדאי לכם לעשות יו-טרן ולצפות באיזה קליפ. קישטה

כבר לאחר קריאת הכרך הראשון של "דמדומים" ידעתי שאני בבעיה. כלומר, ידעתי שאני אמורה לחשוב שאדוורד (שעיניו, אגב, מתוארות בספר בערך ב-80 מקומות שונים, ועליהן התבזבזו לא פחות מ-7,000 מילים וארבעה יערות טרופיים) סקסי ומדהים. זה לא קרה. אדוורד - לפחות בעיניי - הוא גבר שצריך להתחיל את היום עם משקה אלכוהולי מלווה בחצי כדור ווליום. לבחור יש בעיות עצבים של דיקטטור אלים. אך המשכתי לקרוא את הסדרה משום שהרגשתי חייבת (קצת כמו עם סדרת "הארי פוטר"), ואין לי דרך טובה להגיד זאת: מדובר באשפה.

הנוער הישראלי עדיין אוהב ספרים

אז החדשות הטובות הן שהנוער הישראלי עדיין אוהב ספרים, למרות הטענות של משרד החינוך. החדשות הרעות, לעומת זאת, הן שהספרים אותם אנו קוראים - או לפחות סדרת "דמדומים" - לא מהווים דוגמה הולמת לבני נוער.

כך קרה ש"שחר מפציע", הכרך הרביעי בסדרה, מייצג את כל מה שרע ושמרני בחברה המודרנית: בלה סוואן (או: Isabella Swan - יעני: "ברבור יפהפה") היא המשרתת של הגברים בחייה: כשהיא לא מנקה ומסדרת את ביתו של אביה, היא רודפת אחרי אדוורד ונענית לכל גחמותיו הרגעיות. אז נכון, היא בשלנית מעולה (במהלך ארבעת הספרים הללו בלה מכינה לאביה לפחות 90 פשטידות), וחברה נאמנה - אבל אלוהים, מדובר בספר כה שוביניסטי: את רוב זמנה מבלה בלה כאשר היא מרשה לאדוורד לרדות בה כאוות נפשו, אך כשלה יש צרכים (להפוך לערפד או לקיים יחסי מין) הוא מתעלם מהם לחלוטין. למעשה, בלה נאלצת להתחנן לסקס חלק נכבד מן הזמן. משפיל? - בטח.

במהלך ארבעת הספרים של "דמדומים", אדוורד מראה לנו שהעובדה שהוא ערפד היא הרע במיעוטו: כשהוא לא פורץ לחדרה של חברתו וצופה בה כאשר היא ישנה, הוא גונב ממנה תמונות ועוקב אחריה לכל מקום ("לטובתה", כמובן. תנו לי לנחש: הפנס הכחול הזה הוא תוצאה של נפילה במדרגות, כן?).

גיבורת הספר מבלה את רוב זמנה כאשר היא שבורה ומפוחדת. אדוורד הוא מרכז חייה (חרף העובדה שתחת אור השמש הוא נוטה לנצנץ כטקס אירוויזיון קיטשי במיוחד). המסר כאן הוא שאובססיה ופעולות נקם במערכת יחסים הם דבר לגיטימי לחלוטין. רק שהן לא.

והשבוע ב"ריקי לייק": נכנסתי להריון מערפד, מה עושים?

בספר הרביעי של "דמדומים", "שחר מפציע", בלה מגשימה את חלומן של אלפי נערות נטולות מוטיבציה ונכנסת להיריון. בזמן שרוב הנערות ההרות מסיימות בתוכנית "ריקי לייק", בלה מצליחה משום מה להישאר אישיות חינוכית ואף מודל לחיקוי.

אחרי ירח דבש נפלא בדרום אמריקה החמימה (בו אדוורד בטח נצנץ כמלתחה של אדם למברט מול עוברי אורח תמימים), השניים חוזרים לעיירה שכוחת האל פורקס. בלה חולה, ג'ייקוב עצבני (ג'ייקוב תמיד עצבני. הוא גם תמיד גודל, ואיכשהו, בכל פעם שבלה פוגשת אותו, היא מעירה שהוא גבה בעוד כמה סנטימטרים, גידל עוד כמה שיערות ולמעשה, יש סיכוי שבימים אלו הוא מככב כאיש הפעלולים בסרט "קינג קונג"). כולם אומללים - אבל לזה אנחנו כבר רגילים.

בעיה נוספת עם "שחר מפציע" היא שבדומה לספרים האחרים של מאייר, גם שם יש לגיבורה נטייה מעיקה לחפור. כשהיא לא חופרת על הפרידה מאדוורד, היא חופרת על כך שהיא רוצה לעשות אותו מכל הכיוונים. כשהיא עושה אותו מכל הכיוונים, היא חופרת על כך שהיא רוצה להפוך לערפד. כשהיא הופכת לערפד היא ממורמרת כי אין ביכולתה לחפור - אז היא נותנת לבת שלה שם זוועתי. בובה, תנוחי. קחי נשימה. אה, את כבר לא צריכה אחת. הפכת לערפד.

אין דרך נחמדה לומר זאת: "דמדומים - שחר מפציע" הוא ספר שטחי ושוביניסטי, שמבלבל אובססיביות עם אהבה, כוח עם אלימות וערפדים עם פיות (בכל זאת: יפים, גרים ביער ומנצנצים?). הקריאה של ספרי "דמדומים" היא מהנה כמו צפייה בתוכנית ריאליטי בכיכובה של פאריס הילטון: היא גורמת לנו להרגיש טוב יותר עם עצמנו, עונג שצריך לשמור בסוד. אז בפעם הבאה שאתם קוראים ספרים, שימו לב מה המסר הסמוי בהם: כי אם מפשיטים מ"דמדומים" את הנצנצים, מזמוזים ונערים חטובים וחצי-ערומים, נשארים עם מעט מאוד היגיון - והרבה מאוד שוביניזם.

>>> אפרופו "דמדומים", הנה פארודיה בכלל לא רעה על הסרט