פחד ותיעוב בבירמינגהאם

עלייה של 100% בתקריות אנטישמיות ברחבי העולם, קראו הכותרות אמש, ובערב יום השואה. חלקן מהכתבות אף הוסיפו באירוניה שחלק נרחב מהאלימות האנטישמית היא פרי התנהגותם של מוסלמים קיצוניים שהיגרו לאירופה. אין לדעת מתי שכחו המוסלמים שהם עצמם בני העם השמי והתחילו לרסס צלבי קרס על מצבות יהודים, אך דבר אחד בטוח: גל האנטישמיות באירופה עדיין שוטף את רובה ככולה. להיות יהודי באירופה - גם היום - זה עניין לא מומלץ לחלוטין, ובייחוד בהתחשב בעובדה שמדינות כמו אוסטריה, גרמניה ובריטניה מחבקות את הימין הקיצוני ופותחות את שעריהן להגירה מוסלמית מאפריקה, אפגניסטן ועיראק. יהודי בריטניה, לדוגמה, סבלו בשנת 2009 מכ-374 תקריות אלימות. שכניהם מצרפת "הסתפקו" ב-195 תקריות כאלו. אלו רק נתונים יבשים, אך דברים כאלו קורים, ולא רק למי ש"נראה כזה". עובדה: זה קרה גם לי.

לונדון לא מחכה לנו

זה קרה בחודש פברואר של 2009. העולם היה נסער ממבצע "עופרת יצוקה", ואילו אני החלטתי שזוהי הזדמנות פז לנסוע ולבקר את אחי, הלומד באוניברסיטת בירמינגהאם. בירמינגהאם היא אחת הערים המוסלמיות ביותר באירופה, כאשר 20 אחוזים מאוכלוסייתה מגדירים את עצמם כערבים (ו-16 אחוז מהם כמוסלמים הדוקים). בבירמינגהאם אחוז היהודים עומד על 0.2. כבר בשדה התעופה אמי דחסה את ידייה הקרות לתוך חולצות הצווארון שלי ומלמלה: "תסתירי את שרשרת המגן דוד", אך אני הייתי בשלי. אחרי הכל, אם לי לא מפריעות הנשים עם הבורקה והניג'אב או הנזירות שהתהלכו ברחוב, למה שלאנשים אחרים תפריע שרשרת מגן הדוד שלי?

נכנסנו לכמה חנויות והשתדלנו להתעלם מן הכותרות על דוכני העיתונים, שעסקו בישראל. עדיין דיברנו עברית, על אף העובדה שרן, אחי, גלגל עיניים בפראות והזכיר לנו: "תדברו באנגלית", "תדברו יותר בשקט", "אני לא מבין, אתן עושות בכוונה?". בסופו של דבר נכנסנו למסעדה פקיסטנית. זה היה בצהרי היום, יום חול, ואני הורדתי את המעיל, חושפת את מגן הדוד על צווארי. להפתעתי, מארח המסעדה מיד זינק ואמר: "אני מצטער, אתם לא יכולים לשבת פה". "למה?", אמי שאלה. הוא זרק בי מבט מהוסס, תוהה איך לומר זאת בעדינות: "אנחנו שומרים את המסעדה לאירוע פרטי". "אבל היא ריקה". "מצטער," הוא נד בראשו לשלילה.

בלית ברירה נפלטנו חזרה אל הקור. אחרי שנכנסתי לחנות מכולת צדדית ורכשתי חטיפים, תוך כדי שאני מקבלת מהבחור מאחורי הדלפק מבטים מאיימים כי דיברתי עם אחי בעברית, החלטתי להוריד את השרשרת ואת הפרופיל. התחלנו לדבר בשקט, ולפעמים גם באנגלית. ברכבת מבירמינגהאם ללונדון, התיישב לידנו סטודנט אנגלי ממושקף והתחיל לדבר איתנו. "מאיפה אתן?", הוא שאל, ואני כבר לא הייתי בטוחה אם אני רוצה לומר את האמת. "אה, אתה יודע, ישראל", עניתי, ספק-מתנצלת. הוא קימט את אפו, כאילו גילה משהו מסריח. "אתן לא נראות", הוא מלמל. "איך נראות נשים ישראליות?" שאלה אותו אימי. "סתם", הוא המשיך, "חשבתי שתהיו יותר...אגרסיביות".

באותו ביקור שלי באירופה, נתקלתי לפחות בחמישה מצבים בלתי-נעימים עקב עצם היותי ישראלית ויהודיה. זה לא שדיברתי בעברית באוקטבות גבוהות במיוחד או שניסיתי למסמר אזרח תועה לצלב. החטא היחידי שלי היה היותי "שונה". אלו זמנים מטורפים, בהם ראש הממשלה הצרפתי, ניקולא סרקוזי, רוצה להוציא את הבורקה אל מחוץ לחוק. עולם בו בגרמניה חיים כ-4 מיליון מוסלמים, ומעשי אלימות נגדם הפכו לפופולארים בהרבה מאשר מעשי אלימות נגד יהודי גרמניה. בכלל, נראה שאירופה איננה לששה לכל סוג של מיעוטים (שחורים, הודים, מוסלמים ויהודים כאחד). זהו אזכור חשוב לעובדה שקיצוניות נגד מיעוט – מכל סוג – היא סרטן החברה. לניצולי השואה יש היום בית, והוא ישראל. יותר מתמיד, מדינת ישראל היא חלקת השקט הנפשי היחידה של יהודי העולם. ואם רוצים חופשה? - תמיד יש את ארצות הברית.