שקר כלשהו

האמת המרה היא שאני לא זקוקה ליום מסוים בכדי לשקר. למעשה, מספיק שתשאלו אותי מה גילי ואני כבר מיירטת פיקציות במהירות של רכבת הרים.

אני מבינה, כמובן, שלא כולם חולקים את הבוז שלי ליום המיותר והאירוני הזה (לא נראה לכם שיש משהו מאוד לא-מפתיע בלדעת מתי הולכים לעבוד עליכם?). זוהי ככל הנראה הסיבה בגללה אני הודפת מהבוקר שיחות טלפון כגון: "שלום, אנחנו מדברים מחברת המים, את יכולה לבדוק בבקשה אם יש לך מים בברז?" או יתרה על כך, מתמודדת עם אנשים שפונים אליי בעבודה ושואלים אם ראיתי כבר את הסרט של יאן אוטי, ואני בתמורה בוהה בהם בעיניי עגל ושואלת: "מי זה יאן אוטי?" (יש לשאול זאת בקול רם בכדי להבין את הבדיחה).

אני חטאתי בחטא יום השקר רק פעם אחת, וגם היא הייתה מלווה בצחקוקים רמים ופרצוף אדום כמו סלק. הזיכרון חקוק בי עד היום, ולקוח משנות העשרה המוקדמות שלי: ישבתי על הספה בזמן שאמי בישלה במטבח, והחלטתי להוקיר את עשייתם הכבירה של הוריי בצלצול לאבי.

"כן?" הוא ענה. קולות הרקע והציוד המשרדי אותתו לי שהוא נמצא באמצע העבודה, וכבר התחלתי להרגיש לא נעים.

"אבאאאאאא....", יבבתי - בסוג של פאניקה מהולה באדרנלין - "שברתי את היד!"

"מה? מה זאת אומרת שברת את היד?" הוא שאל, מנדב מנה הגונה של היסטריה בעצמו. הבעיה הייתה שכשקרנית גרועה, מעולם לא עלה על דעתי שהייתה צריכה להיות סיבה לכך ששברתי את היד.

"אהה... רצתי בבית ונפלתי וקיבלתי מכה!"

"ואיפה אמא שלך?" (או במילים אחרות: היא ילדה אותך, והאחריות עלייך לא הפסיקה שם).

"היא לא בבית!" המשכתי במסכת השקרים.

"טוב, אני יוצא מהעבודה..." הוא נכנע.

"טוב. אה, ואבא? אחד באפריל! אחד באפריל!" זימרתי לו באוזן.

למזלי אבא לקח את העניין ברוח טובה, ואני חזרתי לעיסוקיי (דפדוף רנדומאלי בספר הטלפונים העירוני, חיוג לאנשים שאני לא מכירה ואמירת "שלום גברת, מדברים ממס ההכנסה ואת חייבת לנו כסף!" בקול עמוק). אך אני חייבת להודות שהזיכרון המביך הזה גורם לי להאמין בצורה חד משמעית שהאחד באפריל הוא יום מיותר: כולם מביטים אחד על השני בחשדנות, מי שכבר כן מצליח לעבוד על מקורביו מכניס אותם להיסטריה והמרכזיות של בזק על סף נפילת עומס.

מכל מקום, מעולם לא מאוחר מידי להתנצל בפני אבא על החרדה הרגעית שהכנסתי אותו אליה, ולסכם את ההתנצלות בשאלה: "אדוני, אתה מוכן לבדוק אם זורמים לך מים בברז? טוב מה חשבת, שתצא משם קולה?".