הסעודה האחרונה
עמיר גרד לא התפלא לשמוע על פרשת הדקירה במסעדת "מוזס" (וגם לא על פרשת הקברים בבית חולים "ברזילי") - זה הכל חלק מהתרבות שלנו, מבינים?
בהנחה שבשבוע האחרון לא הייתם עסוקים עד מעל הראש במעבדה - שוקדים על המחקר למציאת התרופה לסרטן - אולי יצא לכם לשמוע שביום שישי האחרון אדם נדקר במסעדה בתל-אביב. הסיבה: ויכוח על מקום ישיבה. הדקירה התרחשה בסניף דיזנגוף של רשת המסעדות "מוזס", הזוכה לפופולריות רבה בקרב אכלני היום ובעיקר אכלני הלילה בשנים האחרונות. זאת כחלק מגל מסעדות ומזללות אוכל מהיר שתפס תנופה בארץ.
הדקירה הקולינרית לא זכתה לסיקור תקשורתי נרחב, למעט מספר ידיעות עבשות בפורטלי החדשות. זה לא חדש לאף אחד שהאלימות היא כבר מזמן חלק אינהרנטי ובלתי נפרד מההוויה הישראלית. אך כשאדם כמעט פוגש את בוראו בטרם עת בעקבות פיגיון שננעץ בבטנו בגין ויכוח על מיקום ישיבה במסעדה, כל העניין של האלימות הגואה באמת מתחיל להיות מפחיד. החיים והמוות על קציצת בשר בלחמניה, אם תרצו.
כבר מספר שנים שבישראל ניטשת "מלחמת ההמבורגרים" הגדולה, במסגרתה ניתן להיחשף לדיונים מרתקים ומרטיטים שיכולים לגרום לחוסר בתנועת רחוב (או באספקת דם לאיברים חיוניים, במקרה הזה). "ב"מוזס" הלחמניה יותר טעימה!", "ב"אגאדיר" הצ'יפס יותר פריך!", "ב"בלאק" יש המון פוסטרים של צחי בוקששסטר!".
אינני מגדיר את עצמי כאיסטניס (הערת העורכת: לקוראים שאינם מדברים בשפה טרום-כנענית: איסטניס הוא אנין-טעם), ובביקוריי השונים בהמבורגריות הנ"ל מעולם לא חשתי הבדלים ניכרים בין קציצה כזו לאחרת. אוכל זה אוכל ורצח זה רצח. בגלל ההמבורגר של "מוזס" מישהו הולך לסחוב טראומת דקירה כל חייו. עוד לא נתקלתי בקציצת בשר ששווה לרצוח בשבילה.
קציצת המוות
האלימות הברברית שהוצגה ברגע בו נשלף הסכין ב"מוזס" בשבוע שעבר היא פועל יוצא של התרבות הבהמית של אכילת המבורגר 300 גרם באמצע הלילה, לאחר בילוי בו הבליינים צרכו כמות בלתי מבוטלת של משקאות חריפים, בנוסף לבולמוס שפיתחו לאחר הוצאת אנרגיות במועדון. השילוב הופך אותם לפצצה מתקתקת. האמתלה היא שהגרגרנות המתבטאת כלפי אותם מאכלי אמצע הלילה סופחת ומנקה את האלכוהול מגופם השיכור, מה שבעצם הופך את הבליינים ל"פיכחים" בשביל לנהוג בזהירות (אבל לא באמת),ואז נהרג איזה גמלאי או חייל בחופשה או אם ובתה יום לפני שהאחרונה אמורה להתחתן. בעיתון רושמים שזה נורא עצוב והדוברים של העמותות לזהירות בדרכים מספרים לנו כמה מסוכן זה לשתות ולנהוג, ואז אחרי שבוע (בו כמה פעוטות בכפרים נידחים בצפון ובדרום נדרסים למוות כשדוד שלהם עושה רברס עם האוטו) עוד מישהו שותה ועוד מישהו דופק למישהו אחר את החיים. וכך השגרה נמשכת במדינת הסכין-מאניה.
עם זאת – לא הכל אבוד. בפעם הבאה שתבקרו במזללה הקרובה למשכנכם, תנוח דעתכם במידה ושכחתם את השכפ"ץ: גם אם הסכין באמת תגיע ללבכם ותמצאו את סופכם המר על מנת טוגני "מוזס" (או בחלק האחורי של אמבולנס נט"ן), תוכלו להיות סמוכים ובטוחים שתנוחו מנוחת עולמים בידיעה מחממת הלב שאנשים יקרים בממשלה כמו יעקב ליצמן, סגן שר הבריאות שלכם, ידאגו לכך שהממשלה לא תבנה עליכם שום חדר מיון, תהיה השייכות הדתית שלכם אשר תהיה.
הרי אם בסוף נהפוך למדינה פונדמנטליסטית שמשקיעה כספי ציבור מתוך מניעים נקרופיליים טהורים, מה זה ישנה: פאגאנים, קברים, את מי ואיפה יאשפזו וכמה זמן ייקח להביא אתכם לחדר המיון כשהקסאם הבא ינחת וכשהסכינאי התורן יחליט לחתוך אותנו בתור המעיק? - העיקר שההמבורגר טוב ולשביעות רצוננו, בדיוק במידת העשייה. אז בבקשה - תפסיקו לדמם עליו ותעבירו כבר את הקטשופ.