במה עשיתי רע

התיאטרון הישראלי הוא חוויה יוצאת דופן. מצד אחד, תיאטרון נחשב לקלאסה. אנשים מתורבתים הלבושים בחליפות ומחזיקים ממחטה ומשקף בכיס, נשים שמורות, אווירה אמביוולנטית משהו של זקנה מרעננת. מצד שני, התרבות הישראלית בהחלט מראה את מקומה. הישראלי הטיפוסי וחסר הנימוס, קצר-הרוח. בכל פעם שאני מוצאת עצמי בתיאטרון אני מופתעת מחדש. אותן נשים "שמורות", כביכול, לבושות בחוסר-טעם ומריחות משלושה בשמים שונים, וחוץ מהסדרנים אין הרבה חליפות באיזור.

הלובי של התיאטרון, לפני הכניסה להצגה רועש להחריד. תרבות השיח הישראלית במלוא תפארתה, אנשים מצרפים שולחנות וכסאות במקומות הנועדו למעבר, מה שכמובן יוצר צפיפות איומה, אנשים דוחפים במדרגות ומתווכחים מי יקנה בייגלה ראשון. ועם זאת, זו אולי המתורבתת ביותר מן חוויות האמנות והבידור בישראל.

אני לא מדברת על ההצגות עצמן, כמובן, שזה עניין אחר לחלוטין. אני מדברת על הקהל. לא האמנתי למשמע אוזניי, אבל שלושה טלפונים שונים צלצלו במהלך ההצגה. שלושה. חשבתי שזה כבר מאוס, שאנשים כבר הבינו את הפואנטה. ואני לא מדברת על הבחורה שישבה שורה מלפניי ושלחה הודעות כל ההצגה, ההפסד כולו שלה. היא לפחות השתיקה את הפלאפון.

בנוסף לצפצופים הטורנדיים גם מלמולים מסיחי-דעת היו לא מעט. ברגעים שבין סצינות, כשמחשיכים את הבמה, מיד פונה כל צופה למשנהו וזורק איזו מילה. מה עם דחיית סיפוקים? אנחנו באמצע ההצגה, גם אם לרגע כיבו את האורות. השחקנים כבר עומדים על הבמה ומתכוננים לאורות שיפציעו שוב, זה עניין של שניות. איפה האיפוק?! אני לא אצליח להבין את זה. אני מעלה בעייני רוחי את אולמות לונדון המפוארים, את האנשים המכובדים (והמכבדים) שקמים כשאתה רוצה לעבור, גם אם אתה לא שמן ממש. סתם כי זה יותר נוח. ויגידו לך "בבקשה", וישתקו יפה-יפה במהלך ההצגה, וימחאו כפיים בלי יותר מדי בעיות. יעמדו בטור מסודר ביציאה מהאולם, לא ידחפו, לא יתלוננו.

כמובן שאת החוויה התיאטרונית הזו אני יכולה להשוות להופעת-חו"ל בבארבי ואז היא מתגמדת לידי חוויה נעימה ושלווה ונהדרת, ואין מה להתלונן. אבל כל העניין הוא שהופעת מוזיקה בעמידה שונה בתכלית מהצגת תיאטרון. אבל אני יודעת שכמה שאני לא אחפש, אני פשוט לא אמצא את התרבות. כי מה שלא יהיה, זו תהיה תרבות ישראלית. ושם הכל מתקלקל.