אין מה לומר

לפעמים אני מנסה לדמיין את כל המוחות הגדולים של תקופתנו (עורך ג'נענע, למשל) יושבים איש איש בביתו, בחדר חשוך ובוהים בצג המחשב, מול דף וורד ריק, לבן וחלק, או נועצים מבטים במכונת כתיבה שאפילו אות דיו אחת לא נכתבה בדף ומסביבם מלא דפים מכווצים שבתוכם חבויה מילה אחת שפשוט לא הייתה נכונה להתחלה.

הדבר הראשון שצריך לשאול אדם שבמחסום כתיבה הוא "מה גרם למחסום להיווצר"? בדרך כלל, כשטעונים רגשית ויש יותר מדי עומס נפשי ופיזי על הכותב, אי אפשר להוציא את המילים הנכונות אל תוך הדף. לכן, יש מספר דרכים שאפשר לנסות לכפר על אותו מחסום ולחזור להתחבר אל הכתיבה, כי הכתיבה, כפי שאמרה וירג'יניה וולף, היא התענוג האמיתי.

אז קודם כל, השיטה הכי בריאה ומרזה היא לצאת לטייל. אין כמו אוויר צח ושמשי או לילה צונן ומקפיא עצמות כדי להבחין בדברים הקטנים אבל הכי חשובים שיעזרו לפיתוח הדמיון יותר ממה שהייתם מעלים על הדעת. עוד אחת ממעלות הטיול היא בכך שאת הטיול ניתן לערוך לבד עם שקט, דף, עט וכוס קפה אחת.

הישארו אקטואליים. הציצו עד לכדי נבירה בעיתון או באתר חדשותי כדי להישאר בעניינים, מי יודע איזה נושא יקפוץ לכם בין השורות שייתן לכם את הרעיון לדבר הבא, בין אם זה ביקורת על הנעשה בארץ או בעולם, ביקורת על ספר או אלבום חדש ואפילו טרנד אופנתי ששווה את תשומת הלב, העיקר שאתם אלו שתהיו הראשונים שתשימו לב ותחוו את מה שמתרחש בעולם.

לסיכום אני אוכל לומר שלמרות הטיפים הקטנים שהבאתי לכאן, כל אחד מאיתנו, בין אם אנו מתעסקים בכתיבה, צילום וכל סוגת אמנות אחרת, יחווה בשלב מסוים את אותה הרגשת ריקנות שתציק עד שהמוזה תתחיל לצאת. אבל עד אז, נסו למצוא את הדרך שלכם למצוא את הכישרון שלכם, כי הוא שם. פשוט צריך לתת לו את האמונה.

והשיטה שלי לכתיבה? פשוט להקשיב לאלבום אהוב בחושך עטופה בשמיכה או לשתות את כוס הקפה הראשונה בבוקר בחצר. הכי פשוט, הכי עוזר.