הערת שוליים

ככל שעוברים הימים אני מוצאת עצמי נדחקת עמוק יותר ויותר לברנז'ת המוזיקה הישראלית הצעירה. פתאום הבנתי שהשמות שמרגשים אותי באמת הם לא השמות הגדולים המודגשים בשחור על הפוסטים בצבע מרקר, אלא דווקא השמות הקטנים שעושים את ההבדל באמת. חבורה לא גדולה במיוחד של נגנים ישראלים שהם, הם המוזיקה הישראלית. והם ממש לא מקבלים את הקרדיט שמגיע להם.

הייתי ממליצה לכם לעשות מעט בירורים, לא השקעה גדולה במיוחד, רק להריץ בגוגל כמה שמות של זמרים או זמרות ישראלים שאתם מחבבים. במהרה תשימו לב שהמתופף של זה הוא גם המתופף של ההוא, והגיטריסט בכלל מאיזו להקה אחרת, והיא הפיקה אלבום לאיזה מישהו במיינסטרים.

הידיעה הזו הציתה בי את הצורך לחנך אנשים במוזיקה. להתריס בהם שילכו להופעות בברים קטנים ולא רק ב"זאפה", לשלוח להם ג'יגה על גבי ג'יגה של מוזיקה מרעננת. לא, חלילה, שאני מתיימרת להיות מבינה גדולה. אני מודעת לפערים המוזיקליים שלי בתחומים רבים שעלולים לעורר גיחוך באנשים מסויימים, אבל כמובן שכל אחד מבין בתחום שלו. ובלי איזה רצון גדול או כוונה התחום שלי הפך להיות המוזיקה הישראלית הזאת, הצעירה, החבר'ה החמודים של קמפוס 106FM, או אלה שמופיעים על במה-לא-במה במקומות סוג ד' וזו עדיין המוזיקה הכי טובה שאפשר למצוא בחור הזה. ואתם לא תמצאו עליהם פוסטרים או אפילו מודעה ב"עכבר העיר", המקסימום זה קפה ביאליק. אבל להסתובב בפלורנטין בערב ולשמוע מוזיקה לייב בוקעת מברים שנדחפים בתוכם 30 איש בקושי זה הדבר האמיתי.

ושלא תבינו אותי לא נכון – זה נפלא שאין עליהם פוסטרים. אם הם היו במיינסטרים זה לא היה קסום ואותנטי כל-כך כפי שזה עכשיו. זה סוג המוזיקה הזה שהוא כל-כך נהדר, שאתה הופך להיות קנאי לו ומשתף רק את האנשים שמגיע להם. ואת כל זה אני מספרת לכם כדי שתצאו גם אתם להסתובב בפלורנטין ולחפש אותה, את המוזיקה הזאת שמשום-מה חסרה כאן. ואתם תופתעו לראות פנים מוכרות, אחד שניגן עם אפרת גוש ואחת שניגנה עם אמדורסקי. הם המוזיקה הישראלית בכל מובן. הם מנגנים לנו במיינסטרים בלי שבכלל נדע, ולא שוכחים לרגע לעשות את הדבר האמיתי. אז תעשו לעצמכם טובה ולכו תחפשו אותם.