חור שחור

יום רביעי, שישה לינואר. חורף. אני מתעוררת בבוקר. הגרון שלי לא. כדור אקמול נתחב לפי. אני אומרת לעצמי "ליהיא! היום יהיה יום אופטימי, יש טעם לחיים, החיים הם לא אוסף של שניות חסרות תוחלת המקרבות אותנו אל המוות, אנחנו מתקדמים לאנשהו! יש סיבה לקום מהמיטה" אני עונה לעצמי "נההה על מי את עובדת" ואז אני מבינה שאני מנהלת עם עצמי דיאלוג על מהות החיים בשעה מאוד מוקדמת בבוקר. אינדיקציה לכך שמצבי הכללי לא טוב.

בר חצי שנה שאני, יחד עם עוד כמה צעירים בני גילי, חיה במן ואקום קטן. בועת זמן שנוצרה בין סיום התיכון לתחילת השירות הצבאי. (במקרה שלי בועת זמן גדולה). כבר חצי שנה שאני מתנדנדת כמו ברווז אמבטיה שנזרק בעל כורחו למפלי הניאגרה. לא מצליחה לדבוק בנתיב אחד יציב וברור. אני חייבת לומר לכם שזה נורא. מאז שאנו זוכרים את עצמנו מכתיבים לנו מה לעשות. לפני שאנו מספיקים לתהות על העולם שסביבנו כבר ברור לנו שבבוקרו של כל יום אנחנו קמים ושמים פעמינו לבית-ספר. על מנת לעשות מספר פעולות שהוכתבו מראש ושאין לערער עליהן. אני מעולם לא הייתי מהמתלוננים. תמיד אהבתי את הלימודים (חננה, מה לעשות). אבל בכל זאת שמחתי, קיוויתי וייחלתי לרגע בו יסתיים.הרגע המיוחל בו יצלצלו הפעמונים ונהפוך לבני חורין השולטים בחייהם. וכעת חצי שנה עם שתי הרגליים מחוץ למסגרת הזו הביאה עימה תובנות מטלטלות.

האם אני לא יכולה ליצור לי את המסלול שלי בלי מסגרת ברורה שמכתיבה לי אותו? התשובה היא כן. קצת. אבל הכישורים שלי קצת התנוונו. מכיוון שמילדות מוכתב לנו מסלול מסוים של דרך חיים, הזהות שלנו עוברת בחלקה למצב של "hold" כלומר, אנו חיים עם תחושה שכרגע, אנו נמצאים ב"טרום חיים" ובהמשך חיינו האמיתיים יתחילו. כשמגיעה אותה נקודה מיוחלת אנחנו מבולבלים לחלוטין ומרגישים אבודים. אז מה עכשיו? מי אני בעצם ולאן אני הולך?

התופעה הזו מורגשת בייחוד בישראל בה הנוער שמסיים את לימודיו ומגיע לגיל 18 חלה עליו קודם חובת שירות צבאי מה שדוחה את בחירת הנתיב המתאים לו בעוד שנתיים. אני מתארת לעצמי שהשחרור מהצבא מעמיד את האדם במצב עוד יותר גדול של בלבול. עכשיו, לאחר 21 שנים בהם הוא היה חייב ללכת במסלול קבוע, הכול מוטל על כתפיו ועל שיקול דעתו. אז לאן פונים בצומת מסועף וחסר תמרור שכזה? נראה שרוב הישראלים פונים להודו ולמזרח למה שנקרא בשפת ימינו "לחפש את עצמם" אני מאמינה שזה בשביל לברוח קצת מהמציאות הנושכת והלא וותרנית של ארץ הקודש. ולזכות בקצת שקט שמאפשר לחשוב מה אנחנו עושים כאן? ולאן ממשכים הלאה כשלא חייבים.

ובאופן משונה, דווקא השחרור ממחויבות ומסגרת שאמור להביא עימו תחושת רוגע ונחת יוצר את האפקט ההפוך לגמרי. הוא מביא עימו הרבה לחץ. האם אני הולך במסלול הנכון? האם אני עושה מספיק? האם אני מבזבז את זמני לשווא? בסופו של דבר אני רוצה להאמין שהמשמעות לא טמונה במטרה הגדולה והבלעדית שאתה בוחר להציב לעצמך, אלא בכך שהמעבר שלך בדרך החיים, במסגרת הקדנציה שניתנה לך לדרוך בה, יהיה בעל משמעות עבורך. יש אנשים שפשוט צפים בים של החיים, קיומם מסתכם בהישרדות קיומית ובהרווחת לחמם. אך יש כאלה שחשובה להם המשמעות שנמזגת לתקופה הזו, שמתבטאת בשינוי ובחותם הקטן שכל אחד מאיתנו משאיר בדרך. חותם שהוא כמו כמוסת זמן הכוללת בתוכה את הערכים הפנימיים והתובנות שלנו, את הטפטים המכסים את קירות ביתנו הפנימי. נסו למזוג את המשמעות שלכם לחייכם בכל תקופה בה אתם נמצאים ולעולם אל תחכו לשנה הבאה, למסגרת הבאה, להזמנות הבאה. כי המרדף הזה הוא אינסופי ולעולם לא מתרצים בו. וחוץ מזה, אנחנו חיים בישראל, המחר הוא רק בגדר בונוס.