תקופת צינון

כשחושבים על זה במושגים של מרחב וזמן, אנחנו בעצם בכלל לא קיימים. העולם היה פה לפנינו, הוא יהיה פה אחרינו, וחוץ מכמה אנשים שהכירו אותנו, העובדה שהתפגרנו והלכנו מפה לא תזיז לאף אחד באופן מיוחד. חוץ מזה, מישהו יודע למה בחלק מהמעליות קומת הכניסה מסומנת באות "ק" ובחלק היא מסומנת באות "כ"? מחשבות עמוקות כאלה תמיד תוקפות אותי כשאני חולה ומונעות ממני לעשות דברים (ולכן אין "איך לעשות דברים" השבוע). כשאתה חולה יש לך פתאום המון זמן פנוי: בין קינוח אף לשתיית תה אתה מוצא את עצמך רואה כל מיני תוכניות שלא ידעת שאפילו קיימות ואתה מגלה גם שכל תוכניות הבוקר מחורבנות בדיוק כפי שזכרת אותן מהימים שהיית חולה ביסודי. אתה מגלה גם שאפשר להקיא ולשלשל אפילו אם לא אכלת שבוע ושהשילוב של דבש ולימון זה שילוב שעובד רק בכוס תה, ואתה נדהם כל פעם מחדש איך זה שמצאו תרופה לאיידס ושעוד מעט בטח ימצאו תרופה לסרטן, אבל לנזלת אין תרופה וכנראה גם לא תהיה. אבל אלו הם הדברים הקטנים בלהיות חולה.

הדבר הכי נורא כשאתה חולה הוא שאתה לא זוכר איך זה להיות בריא. לא משנה אם לפני חמש דקות עוד היית בריא ועשית מה שבא לך, עכשיו אתה משתעל ועפות לך חתיכות ירקרקות דרך הפה וזה כל מה שאתה מכיר ויודע כרגע. המושג "בריא" זר לך כמו המושג "רייטינג" לערוץ 1. אבל איך זה יכול להיות? הרי רק אתמול קיפצת לך בהנאה כמו ההיא מהפרסומת של הטמפונים, ועכשיו כל מה שנשאר ממך זה אף אדום, מצח לוהט והרבה גופות של טישואים מסביב למיטה שלך. ולמה רק לתינוקות יש מדחום כזה שבודק את החום תוך שניה דרך האוזן? למה אני צריך לשבת בפה עם הדבר המטומטם הזה שתי דקות רק כדי לגלות שיש לי חום של 37.4, שזה לא מספיק כדי שיקראו לי חולה אבל מספיק כדי שאני ארגיש כמו סמרטוט רצפה? ואולי זה רק אני, אבל תמיד רגע לפני שאני מכניס את המדחום לפה אני לא יכול שלא לחשוב שאולי ההורים שלי לא החליפו מדחום כבר 20 שנה ושעם אותו מדחום שעכשיו אני דוחף לפה הם מדדו לי חום מהתחת כשהייתי תינוק. מחשבות עמוקות כבר אמרתי?

אבל בואו נודה בזה: עם כל החרא של להיות חולה, יש בזה גם דברים נחמדים. למשל, העובדה שאפשר להיות בבית כל היום עם הפיג'מה. אתה הולך לישון איתה, קם איתה, אוכל איתה, מתקלח איתה, ואפילו אם חברים שלך יזמינו אותך לאכול איתם גלידה בחוץ אתה תלך איתה. כמו מדים בצבע ירוק זית לחייל צה"ל כך היא הפיג'מה לחולה, וכמו כיסא גלגלים לנכה כך הוא גליל נייר הטואלט המלווה את החולה לכל מקום. ואם כבר נייר טואלט, לא הגיע הזמן שיגדילו את גליל הקרטון הזה שנמצא באמצע של הנייר? הגודל של הגליל הנוכחי לא מאפשר לדחוף בו יותר מאשר נייר של שני קינוחים מקסימום. ולמה יש גלילים שתמיד כשהם מגיעים לסוף אז נשארת חתיכת נייר דבוקה אליהם ויש כאלה שנשארים חלקים? אני שילמתי על גליל שלם ואני מתכוון לנצל אותו עד תום!

אני חושב שאני כבר מרגיש יותר טוב עכשיו. חזרתי מהרופא והוא אמר לי שיש לי קצת סינוסיטיס, שזה אומר שיש לי נזלת במצח שיכולה גם לגלוש לי לעיניים או משהו כזה ולפוצץ לי את המוח. טוב, את החלק השני אולי גוגל אמר. לא משנה מה, לעולם אל תחפשו בגוגל את מה שהרופא אמר שיש לכם. לפי גוגל "כאב ראש" זה "סרטן סופני", נזלת היא "סימן בטוח שיש לכם איידס" ו"ערגליות שוקולד" הן "עוגיות פרימיום ישראליות". אני אולי חולה, אבל לא מטומטם.