בדיחת רכבים

מאז שקיבלתי את רישיון הנהיגה שלי התחלתי להתעניין במכוניות. לא במובן הרחב של המילה, אלא במובן הצר של לזהות חברות ודגמים גם בלי להסתכל על הסמל, נפח מנוע ועניינים פעוטים שכאלו. ובכל זאת, צפה בי תחושת הגאווה עקב היותי הבחורה הראשונה שמתארת את מכוניתה לא לפי צבעה. אינני מתיימרת להיות מבינה גדולה ואין זה טור מקצועי על מכוניות, כי עדיין יש לי שדיים.

אז הדבר שמטריד אותי יותר מכל הוא למעשה מאוד ספיציפי, עד כדי מכונית מסויימת מאוד. דייהטסו מטריה, שנראית כמו מכונית שמובילה ארונות קבורה, רק קצרה יותר. היא מכוערת עד כדי גיחוך ומעלה בי פרצי צחוק עזים כשאני רואה אותה. עקב כך היא גם מהווה סכנה לסביבה, כי איזה נהג עלול לראות אותה פתאום ולצחוק כל כך חזק שיאבד שליטה באוטו.

מכונית נוספת שראיתי היום, וזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה, הייתה הסמארט הספורטיבית. לכולנו הייתה את ההזדמנות להתלהב מגודל מכונית הסמארט לפני כמה שנים כשהיא הגיעה לשוק הישראלי, אבל דגם הספורט שלה זה רמה אחרת. היא כל-כך קטנה גם ככה, אז לקחו וחתכו לה בחצי גם את הגובה (כך שהיא יכולה לנסוע בקלות יתרה מתחת לאוטובוסים) והיא נראית כמו האופניים שמפדלים בהם עם הידיים.

תופעה נוספת ומעניינת על הכביש היא מכוניות ההייבריד. זה אמנם ביטוי נהדר לכל הקטע ה'ירוק' שמתפתח עכשיו, אבל לא יעיל באותה המידה. במכוניות ההייבריד, מסתבר, יש שני מנועים שאחד מהם אכן ידידותי לסביבה, אבל השני מזהם בדיוק כמו המנוע הרגיל, כך שמה בעצם עשינו עם זה?

אז מה שאני בעצם מנסה לומר כאן הוא שנכון, הנוחות והבטחון ותפקוד המכונית הם חשובים מאד, אבל בחייכם, יש גבול. תקנו מכוניות נורמליות ובואו נשים קץ לעיצוב המכוניות חסר האחריות הזה.