מה אכפת לציפור

בימים כתיקונם הייתי יושבת כאן ומספרת לכם בהתלהבות יתרה על כל הדברים שעצבנו אותי; על איזו מורה חסרת השכלה או ההורים שחושבים שהם יודעים הכל או עוד אכזבות אין ספור מהממשלה המגוחכת שלנו. אבל לא הפעם, כי יש משהו באוויר שפשוט סותם לי את הפה.

מין אווירה כזו, הכל מבולגן ומבולבל, הרגשת חוסר פוקוס מתסכלת. כולם חולים או מרגישים לא טוב או שקורים להם דברים רעים, או סתם שקעו בדכאון. החורף שאיימו עלינו כי יקפיא את המדינה מאחר לבוא וכולם כבר התייבשו לגמרי מהציפייה ואחסנו את המגפיים והמטריות. אמנם התקרר, אבל האיומים על הגשם הם לחלוטין בגדר סרק. הכל איטי יותר, אפור יותר.

האם אלו האנרגיות של 2010? אני מקווה שלא. איך תראה השנה שלנו אם כך? כשלונות במבחנים, פיטורים מהעבודה, פרידות, תאונות, איידס.

בהתחלה חשבתי שזו רק אני, בתוך הבועה הזו, אבל הסתבר שלא. להכל יש טעם רפה, דל. חסר משמעות.
לכולם כואב הראש אבל אף אחד כבר לא מתלונן. הישראלי המקטר לראשונה סותם את פיו אל מול הדכדוך השוצף הזה שמשתיק אותנו, לאף אחד אין כוח להוציא אנרגיות על דיבורים חסרי חשיבות. לאף אחד שום דבר גם לא מזיז יותר מדי. עסקת שליט? נו, שיהיה. כשבכיתה שלי החלו לרוץ שמועות על שחרורו של שליט נדהמתי מהתגובה. “אה, מגניב". אנשים כבר לא יודעים להגיב, כבר התרגלנו למצב התקוע-עמוק-בבוץ הזה שאנחנו כבר לא מפותעים. עוד שר בחקירה? מרגש אותנו כמו שירגש אותנו אם איזה מדען יוגוסלבי ימצא כוכב חדש ויקרא לו על שמו.

וגם אני בתוך האדישות הזאת יושבת בעיניים ריקות ואומרת לכם: לכו לישון. אין שום דבר טוב יותר לעשות.