אוחזים בהגה

בערוץ ההיסטוריה משדרים לעתים תוכניות על המלחמות בישראל, או על שיטות לחימה מעניינות שהיו כאן במהלך השנים. אתמול במקרה נתקלתי באחת כזאת, בה סופר על כל מיני שיטות לחימה דרמטיות של חיל האוויר הישראלי. משעשע ביותר, אני חייבת לציין.

אז מראיינים שם בחור אמריקאי שמסביר על החיילים והמטוסים בצורה מרשימה ביותר, ולסירוגין מדברים גם עם ישראלים שנכחו באותם קרבות. חוץ מהאנגלית במבטא הישראלי שתמיד מוציאה ממני גיחוך קל, גם הופתעתי לראות את האופי הישראלי הממוצע מתבטא בצורה בה הם מדברים. יושבים שעונים על הכסא בפישוק רגליים כמו מוכר מלפפונים בשוק, מדברים עם הידיים והעיניים ומה לא. מין שפת גוף משונה כזו שביום-יום תראה לי נורמלית לחלוטין, אבל לראות אותם על מסך טלוויזיה בערוץ ההיסטוריה לצד האמריקאי המלומד והמנומס היה בהחלט מראה מעניין.

אחד המרואיינים בתוכנית היה רן פקר, טייס בחיל האוויר שאני סבורה שחלקכם תזהו את שמו, אבל משום מה הוא הוצג במשך כל התכנית כרן רונן. ההשערה הסבירה והמצחיקה שהתגלתה כנכונה לאחר מחקר מעמיק (=חיפוש בויקיפדיה) הייתה שהם בחרו להציגו בשמו המעוברת והמוכר הרבה פחות מהסיבה הפשוטה שפקר (Pecker) באנגלית זה שם לזין. ממש פוליטיקלי-קורקט. חוץ מהראיונות גם נראו בתוכנית תצלומים והדמיות מחשב של קרבות האוויר המפורסמים, שתוך כדי שידורן קריין הסביר את מהלך הקרב.

עם הפנטום והמיג הוא הסתדר מצויין, אבל כשהגיע ל"סוחוי" פשוט לא היה מסוגל לבטא את המילה. מאוחר יותר גם ראו את האמריקאי המרשים מנסה לומר סוחוי ופיו התעוות קלות ובסופו של דבר התייאש, בחר בדרך הקלה ואמר "סוקוי". אבל מעבר לתוכן הספק מעניין ספק מבדר של התוכנית, הרגשתי גאווה של ממש להכלל בתוכנית של ערוץ ההיסטוריה. זאת אומרת, לא ממש אני אבל אני כחלק מהישראלים, נו. הרי כשמדברים עלינו דברים טובים כולנו רוצים לקבל נתח מהתהילה, לא?