זהירות, צבע טרי

בסוף השבוע האחרון נתקלתי במקרה בעותק של הספר "שפת קיר" של עליזה אולמרט וגיל הראבן. עד אותו יום מכריע בחיי לא טרחתי לא רק שלא לקרוא את הספר אלא גם לא לשאול עליו או לדבר עליו בשום סיטואציה בה נכחתי, פשוט כי חשבתי שזה יהיה בזבוז משווע של מילים. וצדקתי.

הספר מתחיל בהקדמה מייגעת שלא באמת אומרת כלום, בה כתוב בין היתר ש"ספר זה אינו מתיימר לחקור את המשמעויות החברתיות של תופעת הגרפיטי, לסקור את תולדותיו של הגרפיטי בארץ ואף לא לנסות ולתעד את ההיסטוריה המקומית באמצעות כתובות על הקיר", או במילים אחרות, היה לי הרבה זמן פנוי ולא ידעתי איפה לזרוק את הכסף של משלמי המיסים שבעלי מקבל.

ההמשך מלא בתצלומים של גרפיטי מאיזורים שונים בארץ ובנושאים שונים עם קטעי טקסט תלושים לחלוטין פה ושם, שכביכול מספרים מה עבר על האנשים שעשו את הגרפיטי, מה שגרם לי לשאול - מה לעזאזל כבר אשתו של ראש ממשלה לשעבר יכולה לדעת על אמנות הגרפיטי?! הקטעים הטקסטואלים האלו היו פשוט מגוחכים. אם אתם רוצים לבטא את האותנטיות שבגרפיטי לכו ותשאלו את מי שעשה אותו מה עבר עליו כשעשה זאת ומה הניע אותו, אל תמציאו סיפורים דמיוניים ותחליטו שזה תופס.

צילומי הגרפיטי ששזורים בכמויות בספר הם פחות או יותר ברמה של טיול שנתי י'4 שולטת (!!!11) וממש לא נותנים אינדיקציה ראויה לחשיבותו של הגרפיטי, ומעבר לזה, לקבץ את אומנות הרחוב הטהורה ביותר בספר פשוט מורידה מערכה. אפילו כשכן ראיתי איזה גרפיטי שמצא חן בעיני, הצורה שבה הציגו אותו בספר פשוט ריסקה את כל הדברים הטובים שיוכלתי לומר עליו.

נזעמת ומאוכזבת סגרתי את הספר ויצאתי לעשות לו גרסה משלי.

“בלילה שמעתי רעשים מוזרים מכיוון החלון. הייתי עייפה ומתוסכלת מהיום הארוך והקשה שעבר עליי שבמסגרתו הייתי צריכה לשבת שעתיים במספרה ואחר-כך עוד ארבע שעות בפדיקור-מניקור שלא היה לי כוח לבדוק ולקום מה קרה. הרעש לא חזר על עצמו. בבוקר קמתי וצחצחתי שיניים, כרגיל, אבל משהו לא היה רגיל. החמוס שלי נעלם!” (- לי מידן, בהשראת עליזה אולמרט)