עדות יהוה

לפני ימים מספר התווכחתי עם חבר על טיבו של האל היהודי – "בהוראת יהוה, העברים טבחו, ביריחו למשל, נשים וטף. זה אל רחום זה?"

חברי הביט בי נפעם. הייתי בטוח שהצלחתי לשכנע אותו שאכן מדובר באל מסוכן מבחינה הומניטרית. "אמרת את השם המפורש," הוא נרעד קלות. "הולך לקרות לך משהו רע". והחבר שלי לא מאמין בכלום. חתולים שחורים הוא מלטף השכם וערב, אך את שם יהוה לא יעז להעלות על דל שפתיו.

כבר בגיל צעיר מחונך כל יהודי, כלומר, על פי לאום, שלא לשאת את שם השם לשווא. בשיעורי תורה, למשל, אוסרים במפורש על התלמידים לקרוא את השם יהוה כלשונו ותחת זאת, כל אימת שמופיעה המילה בכתובים, על התלמיד המבולבל להגיד "אדוניי". מדובר במסע הפחדה אדיר שמפעילים בעלי הסמכות כנגד זאטוטים דייקנים ושוחרי קריאה בכל רחבי ארץ ישראל.

"ויאמר יהוה למשה," הייתי מדקלם תוך הטעמת הברות מושלמת, במצלול שהוא דוגמה ומופת לכול תלמיד בכיתה גימ"ל. "לא!!!" היתה מזדעקת המורה ועוטה על פרצופה מבע של אימה. "אסור להגיד יהוה!" המורה לא התייחסה לדקדוק או לפיסוק. היא התייחסה לעובדה שקראתי את הכתוב כלשונו, בשלמות מעוררת הערצה לטעמי, והזדעזעה מעזות מצחי. "אבל כתוב יהוה," התעקשתי בטיפשות ונשלחתי על כך לחדר המנהלת, שם הובהר לי בצורה חד-משמעית שאני ילד רע.

כאשר התבגרתי לא העזתי לומר אפילו אלוקים, פן תצוץ מורה ותכה אותי בסרגל או חמור מכך, פן יצוץ יהוה בכבודו ובעצמו וישלח בי שחין. כמוני היו כמובן גם אחרים שחונכו על מצע זהה. שהרי בעשרת הדיברות, לחם חוקו של כל יהודי, מופיע בפירוש דיבר מספר שלוש האוסר על נשיאת שם יהוה לשווא ומזהיר שאלוהים יעניש את החוטא ישאיר אותו מלוכלך ("כי לא ינקה יהוה, את אשר ישא את שמו לשווא"). וכולם יודעים שאנשים מלוכלכים לא משיגים זיון.

מעבר לעובדה שמדובר בשטיפת מוח מרתקת מבחינה סוציולוגית, נוצרה תופעה משעשעת: היה קל להדהים להוציא ממני את האמת.

"אתה יודע מי עשה את הגרפיטי בחצר?"
"בוודאי שלא."
"תשבע."
"אה..."

בכל פעם שניסיתי לשקר האמת נחשפה במהירות מביכה (אגב, את הגרפיטי עשה משה, ואחרי שהלשנתי עליו הוא קיבל השעיה מבית הספר, הידרדר לזנות והתמכר לטיפה המרה).

גם בפוקר היו עולים עליי בקלות:
"יש לך אס?"
"ברור שלא."
"תשבע."
"אה..."

ואז, יום אחד, פשוט נמאס לי. נשבעתי (באלוהים!) שאין לי אס וחיכיתי לראות מה יקרה. זכיתי בכל הקופה. ומאז ועד היום אני נשבע באלוהים כל אימת שצצה ההזדמנות, ובנוסף, אני אומר יהוה כדי לראות אם הוא ישים לב. בינתיים, הכל בסדר, ברוך השם. מדוע, אם כך, מערכת החינוך תורמת להטמעת רעיונות דתיים שבינם לבין המציאות זיקה קלושה, במקרה הטוב? מדוע, למשל, לא מורי ישראל לא מחנכים את תלמידיהם לירוק למראה חתולים שחורים (מתוך כבוד למסורת כמובן)?

"כיוון שמדובר באמונה תפלה!" מזדעק חברי. אך איזו מחשבה תמוהה היא המחשבה שניתן לסווג אמונות ל'אמיתיות' ו'תפלות'. אמונה זאת אמונה, אי אפשר להתווכח איתה, זה הקטע שלה. לעזאזל. כלומר, יהוה. נו.