זהירות, תינוק

ברצוני, ברשותכם, לדבר על תופעה מבהילה. לפחות אותי. תופעת הטרוריסטים נמוכי הקומה ואוכלי הגרבר. יש המכנים אותם תינוקות, אבל מדובר במעטים בלבד שאינם מודעים לרשעותם וקור ליבם של הננסים המנוזלים. מדובר ביצורים שאינם נושאים עימם שום מצפון, אינם חשים רגשות אשם, לא מבדילים בין טוב לרע ואפילו מרבים לערבב ביניהם בקול צחוק מתגלגל. אם יצא לכם לנסוע במכונית אתם וודאי מכירים את השלטים הפופולאריים- "טרנטה אבל לפניך", "נ-נח- נחמ- נחמן מאומן", "ביט"ר ירושלים, באש ובמים" וכמובן, השלט האיום מכולם- "זהירות! תינוק באוטו". כשאני נתקל בשלט הזה אני אכן נוקט משנה זהירות כמתבקש ונס על נפשי מן המקום.

הפחד העצום מפני תינוקות מקנן בכולנו ואין הדבר מפליא במיוחד- ליצורים הקטנים עד אימה יש מאגר בלתי נדלה של הפרשות והאצבע שלהם קלה על ההדק (בוודאי אל תנסו לתת להם אקדח ביד). הם פולטים, מקיאים, משתינים ומחרבנים ללא הבחנה ולאחר מכן עושים פרצוף תמים. הפחד מפני תינוקות מושרש עמוק בתוך התרבות בת ימינו. די להציץ על דמות החייזר האוניברסאלית, דמות החייזר כפי שהיא מוכרת ברוב העולם כיום - יצור קטן, ראשו העצום חסר כל פרופורציה ביחס לגופו המצומק, עיניו ענקיות ומימיות, הוא בצבע ירוק של מישהו שאוהב להקיא והוא כמובן דובר שפה לא ברורה שנשמעת כמו גרסת חרטומים של ג'יבריש. לא צריך להיות אדם יצירתי במיוחד כדי להסיק שהחייזר הוא בעצם תינוק שיוצא מחללית. מה מסמלת החללית ומדוע? אני משאיר את הפיתרון בידיהם של בעלי הדמיון.

לא עדיף קצת שקט?

מדוע, אם כך, ממשיכים היצורים הללו להגיח לעולם? ובכן התשובה היא - תרמית אבולוציונית. על מנת שגזע יוכל לשרוד הוא נדרש להעמיד צאצאים ועל מנת להעמיד צאצאים הוא נדרש להשתוקק להם. מדובר ברגש חסר היגיון שאופייני לחיות חסרות היגיון. אנחנו, בתור בני אדם (בעלי מודעות, או לכל הפחות יומרה למודעות), היינו צריכים להבין כבר מזמן שכול התינוקות האלה בעצם תופסים לנו את המקום ומפריעים לנו לחיות כמו בני אדם.

יש לי מכר, אב טרי, אשר פגשתי במקרה בפתחו של בית קפה והתינוק תלוי ברצועות על חזהו.
"תרחיק אותו" ביקשתי והשתדלתי להסתיר את הסלידה שלי. ידוע הדבר כי תינוקות מריחים סלידה וכתגובה הם מפליצים. "אל תדאג. הוא ישן" ניסה להרגיע חברי, "הוא לא יפליץ עכשיו". התיישבנו בשולחן ונחרדתי - חברי נראה לפתע זקן בשני עשורים. אולי זה פשוט הרושם שמשאיר תינוק התלוי על חזך, אבל מדובר ברושם ברור מאוד.

"החיים בזבל" הוא נאנח.

שקים שחורים מתחת לעיניים, שיער סתור וכתם גדול על השרוול העידו שהחיים של חברי אכן בזבל ולא מדובר אך ורק במטאפורה שחוקה. לא ידעתי מה לעשות שכן האופציה ההגיונית היחידה הייתה להגיד "אמרתי לך!" ומשום מה זה לא נראה הזמן הנכון לעשות זאת. "אבל אתה יודע מה?" הוא אמר בחיוך ועיניו הבריקו בשיגעון "כשהתינוק שלי יגדל אני אוכל להגשים דרכו את כול החלומות שלא הצלחתי להגשים בעצמי!".

באותו רגע מעט חמלתי על התינוק האומלל, שכן ידעתי שנכונה לו עבודה מרובה. הספקתי לחמול זמן קצר בלבד מכיוון שהתינוק (אשר גורלו נגזר להיות, ככל הנראה, שחקן כדורגל) התעורר חיש קל ובו מייד החל לצווח בתינוקית צווחות שגרמו לאוזני להיסדק. לא רק זאת, הסתבר שלמשמע קולו הצורמני, נענו עשרות תינוקות נוספים לאות המוסכם והחלו לצווח גם הם. אין להתפלא כי בנקודה זאת קמתי ממושבי ותכננתי לנוס באמוק לעבר יציאת החירום, למרבה הצער החלקתי על פליטה של תינוק אקראי, מעדתי על שולחן שיושביו עסקו באכילת פונדו שוקולד חם וגרמתי לאפקט הרסני של כיסאות שנופלים זה על זה כאילו היו קוביות דומינו. למען השלמת התמונה דמיינו גם נברשת מתרסקת במרחק נשיפה.

מסקנה - אתם לא שפויים ורוצים תינוק חרף האזהרות? אנא מכם, בכול לשון של בקשה, טפלו בו ביער נידח עד שיגדל.