כתבה עם סטראוטיפים

עשרה אחוז, עשרים אחוז, אולי אפילו קצת יותר: אתה אף פעם לא יודע בדיוק כמה טיפ להשאיר למלצר או המלצרית הנחמדים ששירתו אותך כל הערב. מצד אחד, אתה לא רוצה לצאת קמצן. מצד שני, השירות לא היה משהו בכלל. והמנות גם היו קטנות. והאוכל בינוני. ואפילו לא קיבלת בסוף הארוחה את המגבון הרטוב הזה שאתה תפתח ותשתמש בו בכל מקרה, גם אם שתית רק כוס מים. אבל אתה עדיין תשאיר טיפ. וכאן בדיוק מתחילה הבעיה.

כי אפילו אם ראית אנשים יותר נחמדים מהמלצר שלך בסרטי מלחמה נאציים, ואפילו אם הפנמת את הדיאלוג המפורסם ההוא מהסרט הראשון של הבמאי ההוא שעשה עכשיו סרט מלחמה על נאצים, איזה קול פנימי בך יגיד לך להשאיר לו טיפ בכל זאת. משהו סמלי. למה? ככה. אף אחד לא יודע בדיוק מה הסיבה, אבל כמעט כולם משאירים טיפ. אולי כי על החשבון כתוב תמיד "לא כולל שירות" או משהו כזה. הרי להשאיר טיפ זה בדיוק כמו לשים בטריות בפריזר או למחוא כפיים במטוס כשהוא נוחת: כולם עושים את זה, אבל לא ממש יודעים למה, ואפילו אם הם לא רוצים לעשות את זה הם ימשיכו לעשות את זה רק כדי לא להיראות טיפשים או מוזרים. לך תבין אנשים.

את הסיבה להשארת הטיפ אולי לא נגלה לעולם, אבל אפשר לנסות ולנצל אותה לטובתנו. לפני הכל, למה שלא ניתן את הטיפ למלצר בתחילת הארוחה? אפשר אפילו רק חלק ממנו. היה כיף? הוא יקבל עוד. היה חרא? הוא יכול לשכוח מעוד כסף. בכלל, למה לצמצם את השארת הטיפים רק לעולם המסעדנות? תחשבו איזה עולם יפה היה יכול להיות לנו אם רק היינו משאירים טיפים גם לאנשים נטולי מגש וסינר:

אין דוורים כאלה

דוד הדברות, משה הובלות, מסעדות סיניות שמוכרות פלאפל וכל מיני אינסטלטורים עם "שירות מהיר ועדיב". מי בכלל טורח לקרוא את הפרוספקטים האלו שמציפים לנו את תיבות הדואר? הרי אם היה אפשר שבצד השני של תיבת הדואר שלנו תהיה מגרסה, כולנו היינו מתקינים אחת כזאת. זה יחסוך לנו את ההליכה לפח. תשלום חודשי של כמה שקלים לדוור יוכל להבטיח לנו סינון קפדני של הדואר שמגיע אלינו הביתה, ולדוור הכנסה צדדית שלא הייתה מביישת שום קוטף כותנה בירוחם. דואר זבל צריך לסנן לא רק בג'ימייל.

אוטובוס הקסמים

יותר מתסכל מלחכות לאוטובוס זה לנסוע באוטובוס למקום מסויים ולדעת שגם אם תרד בתחנה הכי קרובה לשם אתה עדיין תלך הרבה ברגל ותזיע מלא בתחת. כמו הרבה דברים אחרים, גם במיקומן של תחנות האוטובוס אין הרבה היגיון: לפעמים אפשר לראות מספר תחנות שנמצאות מרחק הליכה זו מזו, ופעמים אחרות אפשר לראות תחנת אוטובוס מבודדת, שגם אם היא תסתכל ימינה או שמאלה עם משקפת היא לא תראה שום תחנת אוטובוס אחרת בסביבה. הפיתרון הוא אחד: מוניתובוס. אוטובוס שמוריד אותך איפה שאתה רוצה, בתנאי שהוא לא חורג מהמסלול הקבוע שלו. ואל תגידו לי שכבר יש דבר כזה ושקוראים לו מונית שירות. לא בכל עיר יש מוניות שירות, וגם אם יש, הן תמיד מלאות. כרטיס למוניתובוס יעלה כמו כרטיס אוטובוס רגיל, בתוספת כמה שקלים, וכמו כל נהג מונית שמכבד את עצמו, גם לנהג המוניתובוס תהיה משענת חרוזים על הכיסא.

מישהו שומע אותי

מכירים את החירשים ההם שמוכרים כל מיני מחזיקי מפתחות וצעצועים משונים כאלה? מדובר בדרך כלל במחירים צנועים של חמישה או עשרה שקלים שהם כמובן תרומה לאותו חירש או לעמותה אליה הוא שייך. עד כאן הכל טוב, אבל שימו לב לזה: אני מוכן להוסיף לאותו חירש עוד חמישה שקלים, רק שיגיד לי מה אני אמור לעשות עם מחזיק מפתחות שיותר גדול מההגה של האוטו שלי, או עם בובה של סוס שיש לו ראש של יונה וזנב של חתול. אחרי הכל, הוא חירש, לא עיוור.

נראה טוב

אנחנו משלמים מאות שקלים מדי חודש לחברות הכבלים והלוויין, ועדיין אין שם מה לראות. מה שקורה בדרך כלל זה שאם כבר יש משהו לראות, סביר להניח שתגלו את זה שניה לפני שהוא נגמר או שניה אחרי שהוא נגמר, כשרק השם שלו מופיע בתפריט התוכניות למטה אבל ברקע מתחילה התוכנית שאחריו. לא לכולנו יש יס מקס או הוט מג'יק, וגם אם יש, אי אפשר להקליט הכל. קחו ממני אפילו עוד חמישים שקל בחודש, רק תגידו לי בכל פעם שיש משהו מעניין לראות. שלחו לי סמס, שדרו לי בטלפתיה, תשתילו לי שתל תת עורי שיחשמל אותי בכל פעם שמשודרת איזה תוכנית טובה. הכל, רק לא עוד פסטיבל מספרי סיפורים 1998 או שידורים חוזרים של סיינפלד בערוץ ביפ.