שעת כיפור

מעולם לא התחברתי למנהג בקשות הסליחה ביום כיפור. לא הרגשתי את הרטט האלוהי ברגע פתיחת שערי שמיים, לא הרגשתי את בטני מתהפכת מצורך לכפר על מעשיי; זה לא שאין על מה לכפר, אני פשוט לא אוהבת שאומרים לי מה לעשות ומתי לעשות. זה לא מחוסר הבנה, כבר הסבירו לי מספיק פעמים – אלוהים מנקה את האוזניים ביום כיפור. כדאי לנצל את ההזדמנות. ומעבר לזה, אני לא מבינה את הטרנד של הצום. איך מנהג דתי לחלוטין הפך להיות נחלתן של הפקאצות הצפון תל-אביביות הממוצעות?!

אבל אני חייבת להודות שאני אוהבת את יום כיפור. הוא תמיד אפוף במין אווירת רוגע ונינוחות. בלי רעשי מכוניות, בלי לחץ לעשות ולסיים ולתקן. זה כמו אישור לנוח רגע, לעצור, להתבונן בדברים הקטנים. ילדים רוכבים על אופניים, עלים נושרים בעדינות, חורף מתקרב. ואגב אופניים – יום כיפור זו אחלה הזדמנות לרכב בכל מיני ירידות מפחידות שבהזדמנויות אחרות מפוצצות מכוניות.

וכל דבר שתעשה ביום כיפור יהיה בסדר. בין אם תעביר את היום וחצי האלו בשינה רצופה, בין אם תעביר אותם במשחקי מחשב או בהליכות בחוץ או תחת השפעת חומרים כימיים למיניהם. יש לך זמן לסיים את הספר שרצית לקרוא כבר משנה שעברה, זמן להשלים פערים עם חברים, זמן לעצמך או למשפחה או למיטה או לבקבוק הוודקה במדף העליון של הארון. הכל מרגיש בסדר, נכון, מותר. זה כמו יום שבת אחד ארוך ומתמשך, שאחריו אין בית-ספר, אין עבודה, אין אחריות. חופשה בקאריביים, פה, בלב ליבה של המדינה הארורה והמבולגנת הזו, סוף-סוף אפשר למצוא רגע של שקט.

וכולנו יודעים כמה רגע השקט הזה הכרחי, בזמנים שבהם חיילים יושבים בשבי והצבא מוריד מכתפיו את האחריות לדאוג להם; זמנים שבהם אתה לא יכול למצוא איש אחד בשלטון שמבטא ולו חלקית את מה שאתה מאמין בו; זמנים שבהם כולם בורחים מכאן למקומות אחרים; זמנים שבהם כל צד שתבחן יהיה גרוע מהקודם לו.

אז תרשו לי לחזור בי ממה שכתבתי בהתחלה, כי אולי התקווה היחידה שנשארה לאנשים פה היא לבקש סליחה ולקוות שמישהו או משהו ישתנה. אולי אנשים נאחזים בתקיעות השופר וברגעי החסד השקטים כדי להמשיך הלאה במציאות המאיימת להתפרק שאנחנו חיים בה.

אולי גם אני אבקש סליחה הפעם.