רוק בצהריים

נמל תל אביב, שעה אחת וחצי בצהרי יום חול. איה זהבי פייגלין והלהקה שלה, "כל החתיכים אצלי", עולה לשיר אחד ויחיד במסיבת עיתונאים לקראת פסטיבל תל אביב. הם שרים ומנגנים שיר שיבצעו במסגרת מחווה לחווה אלברשטיין (נסו להגיד את זה שלוש פעמים בלי לצחוק) בפסטיבל, את השיר "לונדון". אנשי היח"צ והמוזיקאים המפורסמים שהגיעו למסיבת העיתונאים ונראו בדקות האחרונות כמי ששקעו בתרדמת בהשפעת החום הבלתי נסבל מתעוררים ונמשכים אל הכוח שמשפריץ מהבמה. כשהלהקה מסיימת לנגן עולה ניצן זעירא לבמה ואומר "לפרץ האנרגיה הזה קוראים איה זהבי פייגלין."

אני אומרת לפרץ האנרגיה הזה שרציתי לראיין אותה על חיי הלילה ברוק, שמצחיק אותי להגיע דווקא להופעת צהריים שלהם. "זה לא מצחיק בכלל," היא פוסקת. "כל החתיכים אצלי זה הדיי-ג'וב שלי במובן הכי עמוק שיכול להיות. בגדי ההופעה שלי הם חליפת העסקים שלי, או האנטי חליפה שלי בעצם. יש לנו מין בדיחה כזאת שאחרי כל הופעה מישהו אומר "זה היה עוד יום במשרד של כל החתיכים אצלי". העסקים שלי הם הנשמה שלי והיצירה שלי, זה הדברים שיוצאים אצלי בצורה הכי ברורה, הכי ישירה, הכי אמוציונאלית. זה המקום שאני הכי כנה בו.

אנחנו עצמאיים לגמרי - לא חתומים בשום מקום עדיין ולא עובדים עם מנהל, כך שכל ההחלטות מתקבלות אך ורק כהחלטות משותפות של ארבעתנו. כל העבודה על הצד העסקי של הלהקה- לקבוע הופעות, להתעסק עם יחצ"נות. יש הרבה אנשים מוכשרים בעולם ובארץ הזאת, אבל מי שיכול להצליח זה רק מי שמפנים שאין הבדל בין לשבת בפגישה עסקית או לעשות טלפונים או להלחין שיר בחזרה. כל זה דברים שמקדמים את היצירה שלך. וגם אם היו לנו שבעה מנהלים ובעלי לייבל, עדיין מי שיכול להכניס רוח במפרשים זה רק אנחנו. וצריך באמת לאהוב את העבודה השחורה. זה קשה, כי השורות שאני כותבת עדיין צריכות להיות מנותקות מהצד הזה והיצירה צריכה להיות משוחררת מזה, אבל עדיין, כדי להיות אמן מצליח צריך להיות גם פייטרים. וסוס עבודה. וגם נחמדים, כי זה להיות במגע עם אנשים כל הזמן.

המקום שאני מתפרקת בו, המקום שיוצאת בו איה שפחות מחוברת לקרקע, חיי הלילה שלי על ההזייתיות שלהם, הפחדים והחרדות, המתח - כל הדברים שמזינים את היצירה שלי, בקיצור, מגיעים כשאני הולכת לעבודת הלילה. אני פקידת קבלה בבית מלון, ובגלל שהיום שלי עמוס בחזרות ובפגישות של הלהקה אני עושה בעיקר משמרות לילה בבית המלון. אני יושבת שם ורואה את כל הצד האחורי של חיי הלילה, הזונות, ההומלסים, המשוגעים שחיים במלון במשך חודשים ואף אחד לא בא לבקר לעולם. בשנתיים שאני עובדת שם אני כותבת כמעט אך ורק כשאני בעבודה. זה לחלוטין מחוץ לפוקוס שאני צריכה כשאני עובדת על הלהקה ועל לקדם אותה.

השם שבחרנו הגיע לפניי שהגיע הסיפור שמאחוריו - אני באמת יודעת שהחתיכים אצלי, ואיתי, ושאני איתם. אני יודעת שבגלל שאנחנו עובדים יחד על הלהקה אני יכולה לכתוב שירים גם על הנושאים הכי מטומטמים, או הכי קשים, כי הם איתי - זה נותן לי המון ביטחון, אני יודעת שאנחנו באים לעשות משהו אמיתי. זה מרגיע אותי, וזה גם בא לידי ביטוי באיך שאני מתלבשת. כשאני מתלבשת להופעה אני כמובן אתפרע, כי זה שואו, זה קרקס - זה נראה לי מגוחך שבן אדם יגיד 'אני עושה אומנות על הבמה, תסתכלו עליי גם אם אני אהיה בטרנינג'. אבל כשאני מרגישה בטוחה בעצמי לבגדים ולאיפור יש פחות משמעות. לפעמים מעייף אותי להתלבש ומתחשק לי רק ג'ינס וגופייה, ולפעמים אני אומרת לעצמי, וואו, איזה כייף זה להיות לבושה. תמיד יוצא שאני לבושה עם איזה חצי טוויסט מהנורמה, אבל זה אף פעם לא סגנון שאני אהיה חתומה עליו לכל החיים, אלא תקופות. הייתה לי תקופה שלבשתי מלא וינטג', עכשיו אני בצבעים, צבעים חזקים וכמה שיותר מהם."