שתי גיטרות, באס וכובע

בשנתיים האחרונות, ירושלים היא הבית שלי. אני לומדת, גרה, עובדת ומכלה פה את רב זמני. אבל החיבור הוא לא טבעי. אני מחוברת ללחות, לזוהמה ולאוויר התל אביבי.

בסך הכל, עולמות שונים - הרחוב הירושלמי וזה התל אביבי. אבל כמו גבינה שוויצרית וגרבי רשת, גם ביניהם יש מעט דמיון.

לאן שלא תפנה ברחוב, בזווית העין מחכה מישהו לנדבה. הבקשות דומות, הפרצופים דומים, הכל מתמוסס, האנשים נהיים שקופים, ופשוט מאד להתעלם מהן. קל להתעלם, קל להתעצבן, קל להתנתק. קשה להאמין. קל להרגיש פראייר. אבל נגני רחוב הם "פושטי יד" מסוג אחר לגמרי.

אני אף פעם לא מרגישה פראיירית לפתוח את הארנק ולזרוק כמה שקלים או יותר. אם הם ילכו אחר כך ויקנו וודקה זולה עם אסופת המטבעות שלהם, אני לא ארגיש רע. להפך. זה כסף שהורווח ביושר ועבודה קשה. לא קל להיות מוזיקאי.

אתמול פגשתי את ג'יימס. עד לפני ארבע שנים, הוא התעסק באלקטרוניקה בקנדה. היום הוא פה, עושה מוזיקה. חלפתי על פניו כבר עשרות פעמים, עם הגיטרה, המפוחית, כובע הקאובוי והחיוך. בכל פעם הוא בדיוק ניגן שיר שאני אוהבת.

ירושלים מלאה בנגני רחוב אקסצנטריים. ג'יימס סיפר שלכל אחד יש את המקום הקבוע שלו, והוא צריך לתמרן בין כולם. הגברת עם הנבל שמגיעה רק בערב, הדתי שמזייף בכיכר ציון, הגיטריסט המעולה עם החשמלית, הזקנה עם האורגנית הקטנטנה. לכל אחד יש מקום בספוט לייט. כמה דקות של תהילה.

כשהייתי יותר צעירה, הייתה לי רשימה של דברים שיום אחד אני אעשה ולא רק אדבר על לעשות. אחד מהם, היה לשיר בפינת רחוב עם גיטרה וכובע. אני דווקא שרה לא רע, ויש לי המון כובעים.

דרוש גיטריסט.