עיר רפאים

יום הפתיחה של העירונוער 2009 העביר אותי יום ארוך ומפרך, ואם לומר את האמת, גם לא מעניין במיוחד הוא לא היה. למרות שהפרסומים הודיעו כי עיר הנוער תפעל החל מהשעה 17:00, נאלצתי לחכות בחוץ קרוב לשעה עד שהורשתה הכניסה – מסוג הפאקים הארגוניים שקל למנוע, אבל שמשאירים טעם מר בפה עוד לפני שהתחיל משהו. למרבה המזל שלושה חבר'ה צעירים תופפו על פחי זבל וכמה מצילות מאולתרות, ושיחה קצרה איתם גילתה על "יהודה וישראל", ארגון חדש שמטרתו לתת במה ומקלט לבני נוער. "יהודה וישראל" יושבים כרגע באלנבי, ובמסגרת שלהם מתרחשות הופעות, סדנאות במחיר סמלי, והוא מיועד גם לשמש מקום מפגש לצעירים מכל הארץ. “רק בשבוע שעבר עברנו סדנת כתיבה עם טל גורדון", מספרת אחת הבחורות בהתרגשות.

לחבר'ה האלה הייתה נוכחות גם בתוך מתחם עיר הנוער, בדמות במה קטנה ועליה שני מנחים צעירים שניסו לשכנע את הקהל לעלות על הבמה ולעשות מה שרק מתחשק להם, במשך עשר שניות. המופעים הקצרצרים והמאולתרים האלו הוקלטו והם עתידים להתגלגל לסרטון שישלב גם קטעים דומים של אמנים מפורסמים. אחלה יוזמה, אבל עדיין לא ברור מה יגרום להם להצליח במקום שבו נשברו עשרות אחרים.

מול אותה במה קטנה של "יהודה וישראל" מוקמו אינסוף דוכני תכשיטים, בגדים, תיקים, צמות לשיער, קעקועים, וכמו כן גם דוכנים של "נוער נגד סמים", פינה של "איגי" (ארגון נוער גאה), פינת ישיבה רגועה עם שולחנות שח-מט, איזור משחקי פלייסטיישן וגיטר-הירו וכל טוב. אבל שבאמת היה מלהיב, זה הדוכן של הפי-מייט (P-mate). למי שלא הספיק לשמוע על הדבר המגוחך להפליא הזה – הפי-מייט הוא חתיכת קרטון שבעזרתה בחורה יכולה להשתין בעמידה. כן כן. אומנם לא מותג חדש, אבל אין ספק שהעירונוער סיפק לרבים את המפגש הבלתי אמצעי הראשון עם המוצר הנפלא הזה. מטרתו האמיתית של אותו פי-מייט, שלא כמסתמן, היא לא רק לשם הדאחקה. מסתבר שאמהות רבות חוששות לבנותיהן כשזה נוגע להטלת מימיהן בבית-הספר או בטיולי תנועות נוער, והפי-מייט מהווה פתרון אולטימטיבי. “הילדה שלי בכיתה א' ומסתובבת עם אחד כזה בתיק באופן קבוע", סיפרה לי המוכרת. מרגש.

עם תחילת ההופעות באמת קיוויתי שאגאל מהשעמום השוטף שריחף לו באווירת עיר הנוער, אבל בינתיים רק עלו לבמה שלוש להקות נוער שנבחרו על ידי הצופים, אחת אחרי השנייה וזייפו בחדווה, כשכל אחת מתהדרת בקהל של עשרה אנשים בערך. אחריהם עלו להקת צופי תל-אביב, ועד עכשיו אני לא מצליחה להבין למה לכל אחד מהם היה מיקרופון מדונה אם הכל היה פלייבק מובהק. חברים יקרים, אני חושבת שמעולם לא שמחתי כל-כך לראות את יוני בלוך, ויש להודות שהוא היה מהנה מאד וחמוד מתמיד. בהופעתו הקצרה הוא הספיק לארח גם את יובל מנדלסון (סולן "שייגצע") – שהיה, נאמר זאת כך – כמה שבלוך חמוד, ככה מנדלסון שיכור.

כשהופעתם הקצרה אך הנעימה בהחלט לאוזן נגמרה, כל הקהל כבר חיכה בקוצר רוח להופעתם של "הדג נחש". אבל כמובן שצריך לעכב את זה כמה שאפשר על מנת לייגע את הקהל ולרוקן אותו מכוחות, אז קודם עלתה הלהקה שזכתה במירב קולות הצופים, ותסלחו לי אבל בכל ארבע הפעמים שאמיר פיי גוטמן, מנחה הערב, אמר את שם הלהקה – לא הצלחתי להבין אותה. אבל זה מתחיל במ'. הם היו טובים משמעותית מהלהקות ששמעתי בתחילת אותו ערב, אבל גם להם יש עוד לאן להשתפר. בתור התחלה הם יכולים להחליט איזה סגנון הם מנגנים.

כשהחשכה ירדה, ההופעה עברה גם לשידור טלוויזיוני, סגן ראש העיר נאם ואמיר ורק אז, עלו להופיע הדג נחש (שארחו את מרסדס בנד). הם היו מגניבים ומטורללים כמו תמיד, התמקדו בעיקר בלהיטים, כיאה להופעה קצרה, קפצו, צרחו, והסתדרו מצוין עם התאורה המשוגעת. ולפחות עם דבר אחד בכל האירוע המוזר הזה חייבים להסכים - הדג נחש הם אחלה בחירה לתואר "הלהקה האהובה על הנוער". ועדיין מסתבר, שכשאומרים נוער, מתכוונים לילדות בנות 12, וכשאומרים "הופעות חמות" מתכוונים לפושרות מינוס. אה, כן, ומזל טוב לתל-אביב שחוגגת מאה שנים. כי בכלל לא חרשנו את הנושא הזה קודם.