מפריחים בועות

קפצתי לביקור חטוף בפסטיבל הקומיקס בערב הפתיחה שלו. לרגל המאורע רחבת הסינמטק קושטה בדוכנים שיצרו צורה ריבועית כלשהי (מה אתם רוצים, שלוש יחידות מתמטיקה), שניתן היה להסתובב סביבה שעות ועדיין להרגיש כאילו יש עוד מה לראות. בזווית העין ראיתי את טדי גולדנברג – סטודנט בבצלאל, פליט חבורת MFM, שהוציא בעבר חוברות עם שמות קליטים כגון "חשיש – ומיד ניגשתי לדוכן שלו. מצאתי מולי בחור ביישן וצנוע שהעדיף לתת לקומיקס שלו לדבר במקומו ודחף לי עותק ליד. אחרי שיחה קצרה שמתוכה התברר כי טדי עוסק בקומיקס באופן מקצועי מזה 6 שנים, ושגם הוריו עוסקים בקומיקס, המשכתי להסתובב.

מספר דוכנים קדימה ומצאתי עצמי מופתעת לאור חבורה של חמישה בני ארבע-עשרה, כולם ירושלמים (מעוז קומיקס לא קטן בשנים האחרונות), שקוראים לקומיקס שלהם "המגזין הלבן". התעניינתי איך החבר'ה האלו כבר בגיל צעיר כל-כך מוכרים קומיקסים פרי עטם (ועוד מושקעים ורציניים) – והם שמחו לספר שהם לומדים בבית הספר לאומנויות בירושלים, ושמשם הכל התחיל. ואם זה לא מספיק מפתיע, כשהמשכתי את מסעותיי בפסטיבל פגשתי את איציק סלמי, בן שתים-עשרה (!!!) בלבד וכבר מפרסם קומיקסים משלו וצובע לאורי פינק. במבט המום שאלתי איך ילד בן שתים-עשרה מגיע לתפקיד מכובד כצובע של אורי פינק (מילא, נגיד, אם הוא היה כותב לו את הבדיחות), ואיציק סיפר שהוא היה בחוג שלו, הראה לו סקיצות – ואורי התרשם. אני חייבת להודות שגם אני. ביקרתי גם בדוכנו של אלכס לנדה, שחלפתי על פניו מספר פעמים וציוריו הפעימו אותי. גיליתי שאלכס כותב קומיקסים באנגלית – ולמרבה הפתעתי אין זה משפיע על כמות הקהל שקונה אצלו.

פתאום ניגשו אליי שני חבר'ה צעירים שדרשו בתוקף כי אלך לדבר עם דדי ונגר כחול הזקן, והיללו את עבודתו. כמובן ששפחתכם הנאמנה נרתמה למשימה והלכה למצוא את אותו דדי ונגר. מסתבר ש"כחול הזקן" זה לא כינוי מימיו כשודד ים, אלא תיאור מילולי, כך שלא היה קשה לזהותו. וגנר היה מאוד מסביר פנים ואפילו ליווה אותי לדוכנו ונתן לי קומיקס מתנה.

בחוץ מגניב, אבל בפנים ממוזג

החום החל להעיק עליי והחלטתי לעשות גיחה קצרה לפנים הסינמטק, לבדוק את מצב המיזוג. בדרך לשם נתקלתי באב גאה שהטיח בי: “את רוצה סקופ? זה לא בדיחה! הוא הדבר האמיתי!” והצביע על בחור צעיר, אדום ממבוכה שהחזיק כמה חוברות קומיקס בידו. אותו בחור הוא דוד ברלה, בן ארבע עשרה, שהגיע למכור את הקומיקס שלו למרות שלא יכל להרשות לעצמו דוכן. אחרי התקלות מעניינת זו אכן מומשה תיקוותי למעט צינון. בתוך הסינמטק עצמו מצאתי דוכן של "קומיקאזה", חנות הקומיקס המפורסמת, דוכני מכירות של קומיקסים אקראיים וכמובן – הדוכן של אורי פינק (עם הילה זוהרת ושטיח אדום). סביב הדוכן נרשמה התרגשות מצד הנוכחים, למרות שפינק עצמו נעדר מהזירה.

אחרי סיבובים רבים באיזור ואנשים רבים עוד יותר שהיו מאוד נחמדים והרשו לי להפריע להם במסע המכירות הפרוע שהתנהל שם – קיבלתי המלצה מידיד שפגשתי במקרה ללכת לדוכן של "קואלה ופלטיפוס בתל אביב". מאחורי הדוכן עמדו שני בחורים חביבים ביותר, בני 24, שהם היוצרים של "קואלה ופלטיפוס". הקומיקס שלהם מספר על עלילותיהם של אותם שני יצורים בעיר הגדולה. הייתי רוצה לומר שקואלה הוא ניקו ואטס ופלטיפוס הוא הקטור זולטן, אבל הם טוענים שבכל אחד מהם יש משתי הדמויות, אז שיהיה. הקורבן הבא שחיפשתי היה דווקא אחד ספיציפי, שמו וודאי מוכר לכם – אריאל ויסמן, איש כוחותינו ויקיר הערוץ, שמפרסם אצלנו את "אודי" מדי שבוע. אריאל סיפר לי שאת רוב עבודותיו הוא מפרסם באינטרנט, אבל שהפסטיבל הוא מקום נהדר לבטא בו את יצירותיך, לכן הוא פוקד את דוכנות הפסטיבל כבר 5 או 6 שנים. בפסטיבל הוא דווקא מכר את החוברת החדשה שלו, "נחמדקומיקס :(" (כך במקור).

כל אמן שניתקלתי בו שיבח את הפסטיבל, אמר שזה אירוע אחד מסוגו בארץ, שזהו האירוע הגדול והמשמעותי ביותר במתקיים בקהילת הקומיקס והאנימציה, ואיזה מזל שיש כזה אירוע ועוד שאר הצהרות צפויות מאנשים שלא רוצים לירוק לבאר ממנה הם שותים. כלומר, עד שמצאתי את עופר זרזורי, שהיה הראשון להתוודות ולספר שהתנאים לאמנים יכלו להיות קצת יותר סבירים ושהמחיר להחזקת דוכן הוא מופקע. כמובן שצריך להפריד בין היוצרים האמיתיים לבין כאלו שבאו לעשות שטויות, הוא אומר, אבל יש עוד דרכים לעשות את זה מלבד המחיר הגבוה.

עופר זרזורי הוא כותב הקומיקס "אדירי התכלת", שזה קומיקס על גיבורי-על ישראלים. חובבי קומיקס רבים ששוחחתי עמם על קומיקסים של גיבורי-על ישראליים הביעו הרבה זלזול, אז שאלתי את עופר האם זה מוצדק. הוא אמר שכן, שהרבה פעמים קומיקס של גיבורי-על ישראליים מנסים לחקות יותר מדי את הקומיקסים על גיבורי-העל האמריקאים, שזה יותר מדי כמו תרגום מאשר כמו יצירה חדשה ומעניינת. “כשאומרים שניו יורק היא מרכז העולם זה נשמע הגיוני, אבל כשאומרים את אותו הדבר כל מכתש רמון זה כבר מופרך מדי". שאלתי אותו איך הוא, בקומיקס שלו, משנה את זה – והוא סיפר לי שההשראה שלו באה מהרחוב הישראלי, מהאנשים שהוא פוגש ומהסיפורים שהוא שומע על דברים שקורים בארץ. הוא לא מפחד לכתוב על מלחמות ועל השואה.

אחרי שהרגשתי שחקרתי כל פינה בפסטיבל ולאמנים כבר נמאס לראות אותי פוסעת הלוך ושוב, יצאתי מסופקת. ואכן היה לי אחר-הצהריים מהנה מאוד, באותו פסטיבל הקומיקס שאליו הגעתי חסרת-ידע לחלוטין ויצאתי טיפה יותר מעודכנת.

המסקנה העיקרית שלי מהביקור הזה הוא שאכן, האירוע הזה משמעותי מאוד לכל קהילת הקומיקס בארץ – כאן כולם נפגשים, מביעים את עצמם ומחליפים רכילויות. רק, הדבר היחיד שנותר באמת לא מובן – מה הקטע עם המוזיקה?! נינט טייב, איה כורם... פס-פס-פס-פסטיבל הקומיקס, בגלל המוזיקה.