לא הביישן ל'

אני מאמינה שרובנו חווינו את הסיטואציה הבאה (ומי שלא, תשתמשו בדמיון, עצלנים): זו הפעם הראשונה שאנחנו ישובים בכסא הנהג (אם אבא פעם נתן לכם לנהוג במגרש חניה ריק באמצע הלילה זה לא נחשב), הידיים המיוזעות אוחזות בהגה בחוזקה, רעידות קלות של פחד עוברות ברגליים והאיש החביב שלצדכם אומר לכם: “נו, תנהג".

שיעור הנהיגה הראשון שלי, לפחות, התחיל ככה. כמה הסברים בעל-פה על מבנה האוטו, מערכות תפעול ומערכות אבטחה (אבל מעצם היותי בחורה לא באמת הבנתי כלום), ויאללה, לנסוע. רוב רובו המכריע של השיעור התנהל על המהירות המסחררת של עשרים קמ"ש. כל מספר דקות המורה צועק: “קלאץ' עמוק!” או: “זהירות, חתול!”. בסוף אותו שיעור ראשון, יצאתי מהאוטו אומנם מעט מוכת הלם, אבל בעיקר מלאה בגאווה על כך שלא דרסתי אף חתול, ומיהרתי לקבוע לי שיעור נוסף. כל שיעור שעובר נוהגים קצת מהר יותר, עוצרים קצת חלק יותר, המנוע נכבה פחות ולומדים לקלל נהגים אחרים (שזה, כמובן, הכי חשוב).

ואז מגיע ה-שיעור. אתה כבר מלא בטחון בעצמך ובנהיגה שלך, ואין לך ספק ששום דבר לא יקח את זה ממך. ואז המורה לוחץ על כפתור קטן ומוריד את כל זה באסלה. הוא, הארור, מבקש ממך לרדת לאיילון. והנה, שוב אותה תמונה מן השיעור הראשון – הידיים מתחילות לייצר שלוליות קטנות של זיעה, הרגל קצת רועדת והנשימה מתאימה עצמה למהירות המכוניות המאיימת שם למטה. בדקות הראשונות פשוט נהגתי, לאט ובטוח, בנתיב האמצעי. כל מכונית שחתכה אותי הורידה לי שנה מהחיים, אבל בסדר. ואז המורה אמר צמד המילים שהתפללתי לא לשמוע מעולם. "הילוך חמישי".

אני חושבת שעדיף לא לספר כאן איך השיעור הזה נגמר. תסרקו בארכיונים של מדורי הפלילים אם זה מעניין אתכם במיוחד. אה, כלומר, בכל אופן – שיעורי נהיגה הם חוויה מרעננת וחדשה, שזה בדיוק מה שאני הייתי צריכה בחופש הזה, גם סוחף וגם מרגש, עד שמגיעה השאלה שאף אחד מאיתנו לא באמת מוכן להתעמת איתה: “עשית תאוריה?”.

מה זה החרא הזה?! מדובר במקבץ שאלות אקראיות שרובן בכלל לא מופיעות בספר הלימוד או באתר, סתם שאלות הגיון מטומטמות שהתשובות אליהן הן תמיד, אבל תמיד לא מה שההיגיון יגיד לנו, כששתיים מהתשובות הן בעצם זהות וסותרות אוטומטית שתיים אחרות (מה שלא אומר שהחמישית היא הנכונה).

אז כבר הספקנו לסקור את השיעורים עצמם ואת מבחן התיאוריה, והנושא האחד שהחסרנו הוא הטסט הגורלי. לצערי הרב, עוד לא הגעתי לשלב מתקדם מספיק כדי לספר לכם על הטסט שלי, אבל בואו ואני אדגים לכם שיחת טלפון שקיבלתי מחברה לאחר הטסט הראשון שלה: “אהההה! לי! הוא...הוא...הוא הסתכל עליי ככה! זה היה מלחיץ! והפנייה הזאתי! לייייייי! הוא היה ממש מלחיץ והוא בכלל לא כמו המורה שלי ו...ו...ו...הפנייה הזאתי, אני לא מאמינה שלא הצלחתי, לייייייי!”. השיחה שקיבלתי לאחר הטסט השני נשמעה בערך אותו הדבר, והשלישית כבר שונה לגמרי: “לא עברתי. לא מדברים על זה", משל הייתה איזה נפגע הלם קרב מוייטנאם.

בקיצור חברים, לכו לנהוג, תהנו ותתרגשו, אבל הכי חשוב – אם אתם כבר מקבלים רשיון ומוצאים את עצמכם יוצאים מחניון, אל תדרסו את הקופאית. זה לא לעניין.