עיכוב יציאה

הגיע הזמן שמישהו יגיד את זה. אפשר וצריך שנפסיק להתחבא. האמת, כך נאמר, תשחרר אותנו לחופשי. אז הנה זה בא: די ליציאות! לפחות במתכונתן הנוכחית. כמובן שאין מדובר ביציאות מזן הפרשות הגוף. אלו לא רק שהן הכרחיות, אלא אפילו הן עדיפות על היציאות האחרות – "היציאות עם החברים". ואיני מתכוון ללעוג כאן לחברים עצמם, שכן הם אנשים נהדרים ונאמנים שלא עשו לי כול רע (בינתיים. בעתיד סביר להניח שהם יבגדו בי עם נשותיהם וילדיהם).

הריטואל מוכר ושחוק – בסביבות תשע וחצי בלילה מתחיל סבב טלפונים אינטנסיבי ומייגע. עומר מתקשר לאיתי, איתי מתקשר לשגיא וצריך לחזור לעומר עם תשובה, שגיא לא עונה כי הוא במקלחת ובסוף כולם שוכחים את אלי. וזאת רק ההתחלה. ההמשך, למרבה האימה, עגום בהרבה.

הפאב

מישהו חייב לעשות עבודת מחקר מעמיקה על התופעה המוזרה הזו. השורש הרעיוני שלה דווקא נחמד מאוד- מקום שבו ניתן לנוח, לשתות אלכוהול ולשמוע מוזיקה. לכאורה, מדובר בשילוש הקדוש (מעניין מתי יחשבו על פאב עם מיטות?), אבל הרעיון - כדרכם של רעיונות טובים - נכשל ברמת הביצוע. האלכוהול יקר בצורה מחפירה, המוזיקה רועשת באופן מטריד, ובמצב כזה, לך תמצא מנוחה. בפאב ניתן לשוחח, במקרה הטוב, עם שני אנשים, זה שמשמאל וההוא שמימין. אם התיישבת בקצה גורלך נחתם ונידונת להיות האאוטסיידר למשך שארית הלילה. אגב, המוזיקה אמנם רועמת אבל אם תשימו לב, פס הקול האמיתי הוא גיבובי ג'יבריש מצד ההמון הממלמל.

המועדון

קרנם של המועדונים עלתה פלאים החל משנות התשעים, אז החלו בני אנוש למלא חללים קטנטנים בגופיהם המיוזעים תוך ניסיונות שנועדו לכישלון לרקוד. שלחת יד? הוצאת למישהו עין. נענעת אגן? כיבית סיגריה של פלוני עם הישבן. והצפיפות היא זניחה לעומת העובדה ששמונים אחוז מהנוכחים הם בנים. בעוד הבנות יוצאות בחבורות של אחת וחצי, הבנים מגיעים בחמולות נוסח משפחה בדואית מורחבת שבדיוק מארחת את הדודים מאמריקה. ככה שבמקום לחזות במין היפה אתה נאלץ לחזות במין המקיא, ובמקום לחזר אתה נאלץ להדוף אנונימיים שקוראים לך "אחי".

הסרט

מצד אחד, מדובר אלטרנטיבה זולה ואסקפיסטית אבל בואו נודה בעובדות: עברו הימים שבהם הייתה לגיטימציה ציבורית ליציאה בחבורות לקולנוע. אם לא מדובר בדייט, עדיף שתוריד את הסרט מהאינטרנט פן תחשב ללוזר. הבעיה העיקרית של הקולנוע היא השיח המינימלי עם החברים שזוכה במרבית המקרים לתגובות כגון "ששש!". קל להבחין, אם כך, שיציאה לסרט היא בילוי חברתי שהוא בלתי חברותי בעליל. במקום לתקשר עם החברים אתה מתקשר עם דמויות דמיוניות שבדה תסריטאי רב השראה וחסר חברים.

הכיכר המקומית/גן השעשועים

בכול תקופה קמה לה תנועה חתרנית השמה לעצמה את החברים במרכז. לא מסיבות, לא פאבים, לא סרטים ולא קשקושים - רק אתה והחברים, ביחד, כמו שחברים צריכים להיות. זה חסכוני כי לא משלמים כניסה (בינתיים, עד שיפריטו גם מקומות ציבוריים), זה נחמד כי אפשר לשמוע אחד את השני, וזה רומנטי כי רואים את הירח. הבעיה? התקבצות בכיכר המקומית גורמת למתקבצים להיראות כמו כנס נרקומנים השנתי. מעבר למכה לתדמית, באיזשהו שלב (הרבה יותר מוקדם ממה שחשבתם) המשטרה מגיעה ("התלוננו על רעש"), מרביצה למישהו, שולחת את החבורה איש איש לביתו, ואת לוקחת לחקירה את השחום ביותר שבחבורה. נו, השתלם?

עיניכם הרואות, אין בנמצא אופציה מוצלחת באמת. רבים מעדיפים להישאר בבית ומקסימום להזמין את החברים אליהם. טעות אדירה! החברים מלכלכים, מרעישים ולא מוכנים לעזוב. אז תשכחו מהפאב, המועדון, הקולנוע והגן הציבורי, תהיו יצירתיים. או שתישארו בפייסבוק. גם זה הולך.