שניק הולכת הביתה

ובכן, חברים יקרים, קוראים נאמנים וטוקבקיסטים, הגיע הזמן לנופף לשלום. רק אל תנופפו למסך המחשב באמת, אני לא אראה אתכם עושים את זה ואתם תיראו מטופשים.

זה יהיה הפוסט האחרון שלי באתר, לפחות לתקופה הקרובה, בה אני עסוקה בדברים שרוב בני ה-20 לא עסוקים בהם ועובדת יותר מכמה שבני 20 אמורים לעבוד.

סתם, האמת היא שאני עצלנית.

לא, אבל האמת? לא היה קל. אני יותר בחורה של תמונות, פחות של מילים.

פעם היה לי בלוג בישראבלוג, פה ממש, ניהלתי אותו איזה 3 שנים והוא ליווה אותי לאורך נתח משמעותי מגיל הטיפש-עשרה שלי. הוא התחיל בערך בגיל 14, כשדרכתי לראשונה בתיכון זר ודעך לקראת סוף כיתה י"ב.

לאט לאט הוא הפך ללא יותר ממשפטים רנדומליים, תובנות מפגרות שלא יעזרו לעולם, שירים של צמיחה ותלונות על נבילה.

אך ככל שהמילים דעכו כך התמונות תפסו פיקוד. דרך השכנוע העקבי של העורכת המקסימה שלי פה (עד לא מזמן), שירה גל, אותה הכרתי דרך הבלוג המצחיק שהיא כתבה (והלוואי שהייתה חוזרת לכתוב) הצטרפתי לפליקר.

זה 4 וחצי שנים בדיוק שאני מעלה תמונות לאתר הכחול-ורוד-חמוד ודרכו לומדת את כל מה שאני יודעת כיום. לא שאני יודעת הרבה, כן?

בדרך גם הכרתי אנשים נפלאים שחלקם הם חברים טובים שלי עד היום, חלקם היו החבר הראשון שלי וחלקם סתם מחזרים עקשנים. אה, והכרתי גם כמה בנות.

אני עוזבת. לא רק את ג'נענע, אלא גם את הבית. כנראה לעיר זרה מדי בארץ זרה אף יותר. אני מפחדת ולרוב מרגישה קצת בודדה, קצת מחפשת תשוקה בחיים, אבל אני בטוחה שזה ישתלם לי. אם לא עכשיו, אז בהמשך הדרך.

תעשו חיים,
שניק