ברייקינג באד

בכניסתי לאולם בית ציוני אמריקה הכה בי בלבול קל. למיטב הבנתי, נשלחתי לבקר בהופעה של להקת הברייקדנס הקוריאנית גמבלרז קרו (Gamblerz Crew) שאוחזים בתואר להקת ה-B-boys (אנשי תרבות ההיפ-הופ והברייקדנס) הטובה בעולם מזה חמש שנים. למרבה ההפתעה מצאתי עצמי במשהו שדמה יותר ל"ערב במה פתוחה". תחילה על הבמה היו שני בחורים צעירים שעשו ביט-בוקס שאומנם היה נחמד, אבל לא הציע משהו שלא שמענו כבר אלפי פעמים. למרות חששות מקוריים שאולי הם חלק מהקבוצה, ושנצטרך להתמודד איתם עוד זמן רב, האפשרות הזו על הסף נפסלה על הסף כשמבט בוחן הבהיר שהם בכלל לא קוריאנים. ההמתנה חסרת הסבלנות לגיבורי הערב המשיכה.

כשירדו שני הבחורים מהבמה עלה איש קוריאני נמוך וחביב, ולמרות הרצון כנה להעביר לכם מדבריו – לא ניתן היה להבין מילה ממה שהוא אמר, חוץ מהחלק שבו הוא ביקש מהקהל לעמוד לצלילי המנון קוריאה. הקהל, שרובו, מן הסתם, ישראלי עומד בדומיה ובכבוד הראוי למעמד עת נשמע ההמנון הקוריאני, וכמה משעשע היה לראות איך לפתע עמידתם הקשיחה והמכובדת התחלפה בהשענות על צד אחד ומבט משועמם בעיניים כשזה התחלף בהמנון הישראלי. כמה מהם אפילו התיישבו. לאחר מכן הוא הזמין את שגריר קוריאה בישראל לעלות אחריו, מה שסיפק שידור חוזר של אותו הסיפור על רצון כנה ומבטא לא-ברור. ואם לא הספיק לכם, אז אחר כך עלה גם ישראל כץ, שר התחבורה, לשאת נאום באנגלית שהייתה מביכה אפילו את עמיר פרץ.

וכך, אחרי ציפייה ממושכת מדי, החלה ההופעה של הגמבלרז. או לפחות ההקדמה לה. בקצה הבמה היה תלוי מסך לבן עליו הקרינו את קטעי הוידאו והתמונות במהלך ההופעה, וצחקקתי לעצמי בזלזול כשמסגרת המדיה-פלייר הוקרנה על אותו מסך. “חובבני" סיננתי לשכניי לשורה. תחילה הוקרן סרטון קצר בו תמונות של כל הרקדנים ושמותיהם, כאילו שמישהו מהם חוגג בר-מצווה, ואז קטעי ריקוד על-ידם ורשימת נצחונותיהם בתחרויות ברייקדנס ברחבי העולם. כשנגמר הסרטון עלו לבמה הרקדנים (סוף-סוף!) והתחילו... לברייקדנס?

עלתה איתם גם זמרת קוריאנית, איי.ג'י, שעלתה עוד בהמשך (להרבה יותר מדי שירים, אם תשאלו אותי) – ואם היא כן הייתה משהו, אז זה בטח לא היה "נעימה לאוזן". הסאונד היה מפוצץ-אוזניים ברמה שעוד לא נתקלתי בה באולם תיאטרון, והפלייבקים היו פופיים וזולים, עם צליל ממוחשב. לבחורה בהחלט היה קול גדול שיכול היה, אולי בנסיבות אחרות, להרשים – אבל הצעקות שלה, בשילוב עם הסאונד, שהיה מהסוג שנשאר איתך הרבה זמן אחר כך (לא בצורת חוויה, בצורת צלצולים באוזניים) היו מחרידות.

ואז, לאחר דקות מועטות של ריקוד... נגמרה ההופעה. וזהו. בחור ישראלי, שכנראה היה המנחה שאל אם יש B-boys בקהל, ועשרות בני נוער קמו על רגליהם בהתלהבות. הוא הזמין אותם לבמה להצטלם עם הלהקה. וכך, אחרי 20 דקות לערך של ריקוד, שגם הוא לא היה רציף, נגמרה ההופעה. ושוב אותה תחושת בלבול הכתה בי. כשהתאפסתי על עצמי והבנתי שאכן, זהו, זה נגמר – פילסתי דרכי בין עשרות בני נוער מאושרים והלכתי הביתה. בהגיעי הביתה נשאלתי איך היה, ולקח לי רגע לחשוב על תשובה אמיתית – כי מצד אחד, כל ההרצאות שלפני ההופעה והנאמברים המוזיקליים של איי.ג'י באמצע ההופעה היו מייגעים, מיותרים ומאכזבים. הסאונד היה מזוויע והתאורה נראתה כאילו התאורן נתקע בינתיים בפקק על איילון.

אבל מצד שני, אותם שמונה חבר'ה צעירים שנקראים גמבלרז קרו הרימו הופעה נהדרת - למרות התאורה המחופפת, למרות הסאונד שקפץ פעמיים, למרות ישראל כץ. הם רקדו מדהים, קפצו והתגלגלו ועמדו על הידיים יותר זמן ממה שאני מסוגלת לעמוד על הרגליים. הבעיה של הערב הייתה לא במופע, אלא בסדר העדיפויות של מי שקבע את לוח הזמנים שלו. אז כקונת כרטיס בטח הייתי מתאכזבת שבזבזתי את כספי על ארבעים דקות של בולשיט ועוד עשרים שהיו בהחלט מתגמלות, אבל שימשו בעיקר כמתאבן למנה שפשוט לא הגיעה.

גמבלרז קרו, 11 לאוגוסט, בית ציוני אמריקה, 20:00. הופעה נוספת ב-12 לאוגוסט באותה השעה.
הצוות יתארח גם ב"מוקדמות אליפות העולם בברייקדאנס של ישראל", יום חמישי, ה-13 באוגוסט, 17:30, טיילת חוף הים, ראשון לציון.