המכשפה וארון הבגדים

כל ערב הסיוט מתחיל מחדש. אותה רוטינה מעצבנת וצעקנית, מתוכננת מראש בקפידה רבה, מנותקת לחלוטין מהמטרות האמיתיות שלה (למשל, שלא יהיה לנו קר). החברה שלי רוטנת בין השיניים מנטרה מהפרסומת הישנה לחומוס, "או שעושים את זה באהבה, או שלא עושים את זה בכלל". מהלכים ציניים כמו "אוקיי, אז לא עושים את זה בכלל", במידה ותהיתם, גוררים תגובה שנעה איפשהו בין נחירת הבוז ללאטמה.

הנה זה בא. אני יושב על המיטה ומנסה להטמע, כמו זיקית, בין המצעים. אולי ככה היא תשכח שאני שם ותניח לי הפעם. אבל לא, המבט החודר שלה לא מאחר להגיע – אותו מבט שפותח את אותה שיחה טלפתית בכל פעם מחדש: "נו, אנחנו באמת חייבים לעבור את זה עוד פעם?" "אבל אבל...", אני מסנן בחולשה, "אבל אבל!" את הקטע הבא דמיינו את בהילוך איטי נוסח סצינה מ"להרוג את ביל": העיניים שלה נפתחות לרווחה, האישונים מתרחבים, החיוך מתעקם בסלידה, כאפה מספר שתיים יוצאת לדרך. אני מלטף את החבורה הטרייה ונכנע. בסדר, הבנתי.

לא, זה לא שיש לי פחות יצר מיני מאל באנדי. אני מתן שריג, והחברה שלי מלבישה אותי (אנחנו אוהבים אותך מתן!). אני ניגש אל עבר הארון ופותח אותו בזהירות. היא לצידי, מלווה אותי לכל אורך התהליך בנאמנות ובעקשנות של שומר בגולאג. "נו, תבחר כבר משהו", היא אומרת, נותנת לי את ההזדמנות לעשות את זה בעצמי, מעשה שנועד, כמובן, להכשל. מוחי מתחיל לקדוח דרך קטלוג פיסות הבד המרוטות שברשותי, ולבסוף גם מוצא משהו שמיש. "מה דעתך?" אני שואל בחשש, תוך כדי צעד אחורה. "מה נראה לך?!" היא מתפרצת, "גופיה? אתה רוצה ללבוש גופיה? מה אנחנו, בבת-ים?". הגופיה נתלשת מאחיזתי ומועפת הצידה, אבל אני איכשהו זוכה בחסד ומקבל הזדמנות שניה. אני מוציא חולצה, לבנה עם פסים שחורים, שמוציאה ממנה חיוך של מורה למתמטיקה שנותנת "מספיק בקושי" לתלמיד מלא בכוונות טובות.

מגיע תורם של המכנסיים. אני שולף במיומנות זוג פרחוני אהוב, ונדמה לי שכבר פגעתי בשילוב ראוי. אני אפילו חושב שמותר לי לחייך, אבל מסתבר שהחברה לא כל כך מסכימה עם הבחירה שלי. ממרחק שלושה מטרים אפשר לראות איך הורידים במצח שלה מתנפחים. "מקושקש הולך עם מקושקש, מתן?" היא ממלמלת, מדחיקה את זעמה, "שום דבר אתה לא יכול לעשות כמו שצריך?" היא מתפרצת בטון של אם מאוכזבת. כן, באמת, שום דבר טוב, חוץ מלבזבז עליה כסף, שום דבר שאני עושה הוא לא טוב. אם הייתי יכול לדחוף לאמצע התהליך הזה איזו שרשרת שקניתי לה, מבחינתה הייתי יכול ללבוש גם ביצה מקושקשת. ושוב פעם אני מוצא עצמי במיטה, הפעם רק בתחתונים (אותם היא דווקא כן אישרה), צופה בה מחללת את גופי ומלבישה אותי בפריטים שעברו סלקציה אכזרית יותר מכל מועדון. בסופו של דבר אני לבוש, והיא סוקרת אותי במבט מרוצה. "הו, ככה אני אוהבת אותך," היא אומרת. "איך? כנוע, מושפל, ולבוש כמו נזיר שאולין? כלומר, התכוונתי – תודה, גם אני אוהב אותך". כמובן שעדיף לי איתה ועם הגחמות שלה, מאשר בלעדיה בכלל, אבל כשצריך לעבור את זה כמעט מדי ערב – איך אמר המשורר? חבל שאי אפשר ללכת ערומים.