לא קומדיה רומנטית

אהבה, אהבה, אהבה, אהבה, אהבה, אהבה, אהבה, כבר נמאס לכם לשמוע את המילה? אתם לא מרגישים שאנחנו קצת חוזרים על עצמנו? אהבה, אהבה, אהבה, אולי בפעם הבאה תמצאו את מה שחיפשתם? אהבה, אהבה, אהבה, עולמנו המערבי מושתת על אינפלציה של המילה אהבה. הייתכן שהדפסנו ממנה יותר מידי וגרמנו לערכה לרדת? האם תלינו בה קצת יותר מידי תקוות? ואולי מרוב שאנו חופרים בה בלי סוף, עוסקים בה בלי גבול, מדביקים לה לבבות אדומים וזיקוקי דינור, "חגי" (או ימי) אהבה, סרטים רומנטיים ופרסומות נוגעות ללב, כבר שכחנו מהי מהותה האמיתית?

הרי בסופו של דבר העניין פשוט להפליא. מדובר בקשרי אנוש. יחסים בין שני בני אדם. תחושת אמפתיה וחמלה. רצון לתת. תחושה הגורמת לנו לרצות בטובתו של אדם ספציפי. לכאורה, התכונה הנעלה ביותר ביצור האנושי - אך נראה שאנו מתעקשים שזה לא יהיה פשוט. נראה כי אנו נוטים להאליל אהבה עד לנקודה בה היא מצטיירת כשיא החיים, גאולה מכל רע, דבר אוטופי שכשחשים אותו נעלמות פתע כל הצרות. עם השקפה שכזו לעולם לא נוכל להיות מסופקים מאף מערכת יחסים שניצור, פשוט כי המציאות שונה מהסיפור בו אנו מאכילים את עצמנו.

כל כך הרבה אנשים חיים את חייהם משל היו דמות בסרט רומנטי אמריקאי. הפנמנו כל כך חזק את מבנה העלילה המוכר הזה - הכולל סיבוך לקראת אמצע העלילה והתרה שלו בדמות "סוף טוב הכול טוב" שקשור בדרך כלל בהתאחדותם של זוג אוהבים - עד כי חלקנו מאמינים בלב שלם שאם רק נמצא את אותה אהבה כל צרותינו יפתרו. אנשים רבים נוטים לפרש אהבה כמעין תרופה, חומר שמחטא את הפצעים, מאחה את כל השברים.

קל להתפתות לאמונה שאהבה היא הדרך בה אדם יכול להתקרב הכי קרוב למצב שבו הוא אינו לבד. אהבה היא השאיפה של אדם לצאת מתוך הבדידות. אך אם נרצה בכך או לא, כולנו בודדים. כולנו מופרדים מהעולם בחומה שהיא נקודת המבט שלנו. כל אחד מאיתנו כלוא בתוך גוף מסוים, צורת חשיבה ספציפית, נסיבות שליוו את חייו. אז האם באמת קיים דבר כזה "ביחד"? כמה קרוב אפשר להגיע? עד כמה אפשר להבין ולהרגיש אדם שיושב מולנו? אפילו השפה מוגבלת: הרי כל מילה שנאמרת מתפרשת באופן שונה אצל כל אדם.

ויכול להיות שכולנו כלי משחק בשירות הדור הבא, כי לאבולוציה לא באמת אכפת איך אנחנו מרגישים. ואולי... אולי הרצון באהבה רומנטית הוא לא יותר מגעגועים לילדות, לאמא, לאבא, לזיכרון מעורפל של שירי ילדים, לריח של מצעים נקיים. מן תחושה כזו, ששום דבר רע לא יכול לקרות לנו. אולי אהבה רומנטית היא התרופה שלנו לאובדן הילדות ותחושת הביטחון, התחושה שיש מי שדואג לנו. כמו לתת גלידה לילד שנפל וקיבל מכה. מן תקווה שאנו מאכלסים במוחנו כדי שיהיה לנו במה להאמין, כדי שנוכל להרשות לעצמנו להישאר אופטימיים, כדי שנשכנע את עצמנו ששווה להמשיך ללכת, כי אולי בהמשך השביל מחכה לנו איזו חתיכה של גאולה.