מחיר הכסף

"ליהיא תשמעי, את בחורה חמודה והכול, אבל כמו שראית – על החלון של החנות עדיין תלוי השלט "דרושים עובדים". אז אם את רוצה להמשיך לעבוד כאן, כדאי שתתחילי להתאמץ יותר."

זה מה שהיה לי במקום שעון מעורר: טענות ואיומים במסווה של רמיזות עדינות. ואני, שניתן לומר עליי (בלשון המעטה) שאני לא בדיוק טיפוס של בוקר, מבעד למסך של ערפול חושים מנומנם נהמתי כמה נהמות שמשמעותן הייתה משהו באזור של "כן כן מה שתגידי". והתהפכתי לצד השני. מי שעמדה בצד השני של הקו הייתה עובדת מהחנות שבה התחלתי לעבוד לפני כשבועיים. עובדת שהתעקשה להעביר לי באופן סמוי את זה שמקומה מעליי.

"מדובר באינטריגות בין עובדים, ככה זה בכל מקום עבודה, ככה זה בארץ, צריך מרפקים" אמרו לי חברים שניסו לעודד, אבל אני לא הצלחתי להפסיק לתהות. למה אנו מתעקשים להתנהג כמו חיות, ולמה לי חסר המנגנון הזה?

אתם בוודאי מכירים את הקטע הבא: מגיע לו הקיץ וצריך עבודה, ובזמן האחרון לא כל כך פשוט למצוא אחת כזאת. בייחוד בישראל של 2009. בייחוד במידה ועוד לא מלאו לך 18. אז הסטנדרטים יורדים, ויורדים ו... יורדים עוד קצת. וככה מצאתי את עצמי, כל יום בשבועיים האחרונים, מוכרת נקניקים במעדנייה. (תצחקו, תצחקו. אני הייתי צוחקת)

פועלי כל העולם, התאחדו

אותו משפט שפתח את הבוקר שלי, לא הפסיק להדהד בראשי כל היום, "על החלון של החנות עדיין תלוי השלט "דרושים עובדים". משפט שהתעקש להדגיש כמה שברירי המקום שלי, כמה שאפשר לעשות בי כל מה שמתחשק. למשפט הזה הייתה משמעות שהיא הרבה מעבר למקרה הספציפי שלי. מדובר במציאות חיים העגומה שנרקמת סביבנו. אף פעם אין מספיק עבודות לכל המובטלים המאכלסים את ארצנו (ובתקופת המיתון – בכלל). ערך האדם יורד, ערך הכסף ממשיך להיות בקצה העליון של הסולם. אנחנו עסוקים במירוץ שאין לו סוף. יחסי אנוש, כבוד, אהבת אדם ועוד מיני ערכים נלוזים שכאלה שנשמעים כמו בדיחה עלובה של יפי נפש ושל מפסידנים מפנים את מקומם לחשיבה במספרים ולהיררכיה שלפיה החזק, כלומר, בעל הכסף הוא זה שמכתיב את סדר היום. אין צורך בהשכלה, באינטליגנציה, בחינוך ערכי, יש צורך במוח יהודי של סוחרים, מלווים בריבית, אנשים פרקטיים, אנשים שעושים כסף. לא כאלה שעוסקים בעבודה שהיא יצירתית או תואמת את הכישורים שלהם.

אתמול קיבלתי את המשכורת הראשונה שלי. החזקתי את הצ'ק ובחיי שזה לא עורר בי קמצוץ של שמחה. בסך הכול מספר מסוים שכתוב בדיו שחור בצירוף בחתימה נמהרת. לא רק שזה לא גרם לי שמחה, זה אפילו עורר בי קמצוץ של דיכאון. בשבועיים האחרונים לא היה לי זמן לקרוא, לכתוב, או סתם לבהות סביבי בתימהון ולהרהר בעולם. אני קמה כל בוקר, מגיעה לאותו מקום, רואה איך סביבי הכול מתנהל בדיוק מופתי יום אחרי יום. האוטו זבל מפנה את הזבל בדיוק באותה שעה קבועה, המכוניות מרצדות על הכבישים, אנשים נוסעים לעבודה, חוזרים ממנה, משכנעים את עצמם שאם רק יעשו עוד כמה שקלים יוכלו להרגיש שהם טובים יותר, מצליחים יותר. אנשים מנסים למכור את מרכולתם ומחכים לסוף היום, לסגירה, ובשביל מה? כדי שיוכלו לחזור הביתה ולשוב למחרת לאותו סדר יום אפור.

ואני לא יכולה שלא לתהות – האם זו באמת המטרה של חיינו? לא, אני לא מטומטמת. אני יודעת שכסף הוא הכרחי, אבל לשם מה בעצם אנו זקוקים לכסף? בכדי לחיות את חיינו כפי שרצינו, כדי שתהיה לנו האפשרות להיות עצמאיים ולכלכל את עצמנו, כדי שנוכל להגשים את עצמנו. אבל המרוץ הזה אחר הכסף גורם לנו להשקיע את כל זמננו במשהו שלא מעניין לנו את הבוהן השמאלית, גוזל מאיתנו את רוב זמננו ולא משאיר אפילו חשק להנות מהחיים ומהכסף שהרווחנו. אולי כבר עדיף לחיות על איזשהו הר בטיבט, או סתם בצניעות.