קמבק: בעד או נגד?
שי זלדיס מנסה להסביר את ההיגיון המסחרי שמאחורי הקמבק של סדרות וותיקות, ולקבוע - האם אנחנו באמת רוצים לשחק באותם המשחקים גם בעוד עשר שנים
תעשיית המשחקים עברה הרבה גלגולים בחייה הקצרים, מתעשייה עצמאית, פורצת דרך וענייה ועד לאימפריית הבידור המתוקשרת שאנחנו נחשפים אליה היום.
בשנה-שנתיים האחרונות חזינו בגל הכרזות מפלצתי לפיתוחם של משחקי המשך, שחזורים והצדעות חובבים. אנחנו רוצים להחליט אחת ולתמיד - רימייקים, כן או לא?
המפיץ הוא שהפליץ
כידוע לרובכם, רוב מפתחות המשחקים הגדולות לא יושבות בחוסר מעש עד שעל איזה כותב קונספט בחדרון אפלולי תקפוץ המוזה. בדרך כלל יושבת לחברת פיתוח מפיצה על הצוואר עם דד-ליינים, דוח"ות תקציביים והפרעות אחרות שקשורות ב"עולם האמיתי" (הדבר הזה שאנשים שאין להם חיים אינטרנטיים משחקים בו).
לצערנו, בעולם כלכלי בו השורה התחתונה היא רווח ולאו דווקא יצירה, מפיצות ידרשו מהמפתחות שעובדות איתן משחקים שימכרו הרבה עותקים. כדי למכור IP (קניין רוחני, בתעשיית המשחקים בדרך כלל מדובר במותג של משחק או סדרת משחקים) טרי משולחן הפיתוח על מערך ההפצה למתג אותו, לפרסם אותו, למצוא מה טוב בו עוד בתהליך הפיתוח ולהצליח ליצור סביבו מספיק הייפ כדי להביא למכירות עם ההשקה. לעומת זאת, בשביל למכור משחק חדש ב-IP קיים ומצליח כל מה שצריך לעשות הוא להדפיס את הדיסקים, לארוז אותם יפה ולהודיע לעיתונות שהם בדרך לחנויות.
כדי לסכם את הנקודה, אני מעוניין ליצור הכללה שתשמש אותי בהמשך: פרט למיעוט קטן של מפתחות עם מידת עצמאות גדולה, רוב המפתחות ילכו על רימייקים, המשכים וספין-אוף לפני שהם אפילו ישקלו IP חדש, וזאת בגלל המפיצות הלוחצות.
הדרך לזהב רצופה משחקים טובים
גם אם הסיבה הראשונית לפיתוחו של משחק המשך או שחזור היא כלכלית נטו, זה לא אומר שכל המשחקים האלה גרועים - חס וחלילה! רוב מוצרי הבידור בעולם הם כלכליים וכתעשייה בהיקף מכובד של כמה עשרות מיליארדי דולרים, גם תעשיית הגיימינג כבולה באותם חוקים.
Street fighter IV הוא דוגמה מעולה למשחק כלכלי טוב. הוא נושא שם אגדי שמבטיח את ההצלחה המינימלית בחנויות, ומהצד השני הוא גם מפותח למשעי, מציג עיצוב יוצא דופן וכיפי לשחקנים חדשים וותיקים. למעשה, הוא קיבל ציון ממוצע עולמי גבוה יותר מ-SF2, אביו הרוחני המיתולוגי.
המשחק השני שאקרא לו מוצלח הוא Ghostbusters, משחק מחשב שבעצם מהווה המשך לסרטי הקאלט הנהדרים. אז נכון, הוא יושב על IP כל כך עתיק שהוא כמעט רקוב כבר, אבל הוא כיפי, אמין למקור ומצד שני מחדש ומפתיע בקטנות. מבחינתי יש לו זכות קיום פלוס ילד.
השלישי והחשוב מאוד לדיון הוא Sam & Max, סדרת משחקי המשך בפרקים שיוצאת באינטרנט להורדה כבר יותר משנה. קודם כל מדובר במשחקים מצחיקים וכיפיים, במיוחד למי שאהב את S&M המקורי, ויותר חשוב - המשחק מציג מודל עסקי שונה לחלוטין מהמקובל בתעשיית הגיימינג שעובד לטובת הצרכנים. נציג חברת Valve אמרו כבר בהזדמנויות רבות: פיראטים (והכוונה היא לכלל האנשים שמשתמשים במשחקים מועתקים) הם בסך הכל לקוחות לא מרוצים, ובעולם הכלכלי התחרותי של היום הצרכן הוא ממש לא פראייר.
למה לקנות משחק בקופסה בחנות ב-250-400 שקלים ולשאת בהוצאות ההדפסה, השיווק, ההובלה והמכס כשאפשר לשלם כרבע מזה בשביל עותק וירטואלי שאפשר להוריד לכל מחשב, בכל מקום עם אינטרנט?
כיף לראות את הבריון נופל על התחת
סדרה נוספת שעשתה קאמבק קצת חלש יותר היא Command & Conquer. המשחק השלישי בסדרה יצא לחנויות 13 שנים אחרי הראשון ולא עמד בציפיות. גם Red Alert 3 שיצא 12 שנים אחרי המקור המעולה שלו לא מכר כמו ההבטחות, והשיג ציון נמוך יחסית לקודמיו בסדרה.
אלקטרוניק ארטס, מפיצת הענק שרכשה את Westwood והקניין הרוחני שלה, הקימה מערך תמיכה די מפלצתי לשיווק והפצת המשחקים, ואפילו מפיקה תכנית אינטרנט מושקע לאללה שמשדרת משחקים נבחרים מתחרויות ומידע על שיפורים ותוספות מתקרבות. אני מודה שאני קצת שמח לאיד ש-EA מפשלת בסדרה כזו חשובה, אולי היא תלמד את הלקח ותתחיל ליצור משחקים במקום לייצר אותם - על משחק רע לא יכסו גם מאה מיליון דולרים בתקציב השיווק.
הגיע זמן הקמבקים!
השנה הקרובה מביאה איתה קאמבקים מבטיחים, ואני מתאר לעצמי שגם אכזבות רבות. החשוב מביניהם, לפחות לחובבי הקווסטים הוא Monkey Island, שחוזר אלינו בגרסה מודרנית ומחודשת (תהיו בטוחים שיהיו שם גם הפתעות חדשות). האם חובבי הקווסטים יזכו לקצת אושר? או שנקבל פה חידוש גרפי זול ודלוח?
ההכרזה הגדולה לקהל הקונסולות היא כמעט ללא ספק God of War 3, שאמור סוף סוף להגיע לפלייסטיישן 3 בחודש מרץ. שני המשחקים הקודמים (2005, 2007) הציבו רף חדש למשחקי פלטפורמה ופעולה סינמטיים, ו-God of War 2 נחשב גם היום לאחד המשחקים הטובים ביותר ל-PS2, הקונסולה עם ספריית המשחקים הרחבה ביותר בדור הקודם.
על God of War 3 עבד צוות קצת שונה מזה של שני המשחקים הקודמים, המפיק המקורי עזב והוחלף, והמוני מעריצים מחכים עם ריר בפינת הפה ושק ציפיות בגודל של טיטאן. אני אישית מקווה שהוא יהיה כל מה שמצפים ממנו. שום סיום אחר לסדרה המעולה הזו לא יהיה מספיק.
את הרשימה סוגרת חברה שמחזיקה השנה, אם תעשיית המשחקים היתה תעשיית הנשק, את שווה הערך לרובה ציד בגודל של פלנטה, עם שני כדורים בקנה: Diablo 3 ו-Starcraft 2.
אם לא לקחתם נשימה עמוקה עכשיו, והשמות האלה לא מרגשים אתכם אפילו קצת, אתם צריכים למכור את מחשב הגיימינג שלכם וללכת ללמוד ראיית חשבון. אני אפילו לא מצליח להשוות איזה מהמשחקים יותר גדול - ל-Starcraft אמנם יש קהל עצום במזרח וקהילת שחקנים תחרותיים מכורים, אבל Diablo... הו Diablo... כמה התגעגעתי!
Blizzard היא אחת מפלאי עולם הגיימינג, מפתחת שבתחילת דרכה היתה המפיצה של עצמה, ומאוחר יותר הצליחה להבלע לתוך קואופרטיב בידור ענק (Vivendi) ולשמור על כמעט כל העצמאות שהיתה לה קודם. זו אולי הסיבה ששתי ההכרזות האלה שומרות אצלי מקום חם ובטוח בלב. אני יודע שהמשחקים האלה לא יפגעו מאף מפיצה, ותהיו בטוחים שהם יהיו שווים את הציפיה.
כתבה זו נתפרסמה באתר המשחקים Games.co.il, המזמין את הגולשים לערוך ולהוסיף תכני גיימינג