America’s Army 3

הצבא האמריקני שוב מנסה לשכנע את האזרחים להתגייס לשורותיו, עם גרסה משוכללת וריאליסטית מתמיד של משחק הפעולה החינמי. אבישי ניסה את גרסת הבטא החדשה, ולא השתכנע שהצבא הוא הצעד הטבעי הבא בקריירה

איזה כיף להיות חייל בצבא ארצות הברית! נשבעים אמונים, עולים על אוטובוס לבסיס טירונים, ושם במהלך טירונות של מספר שבועות של אימונים מגניבים הופכים להיות האנשים הקטלניים, החכמים והיפים על כדור הארץ. בדיוק ברגע שתסיימו את הטירונות, מדינה קומוניסטית כלשהי תחל לעורר שמות בשכנתה המסכנה וחסרת ההגנה, והדבר היחידי שעומד בין מכונת המלחמה האדומה והאכזרית לאזרחים קטנים ותמימים הוא הישבן המוצק והפריך שלי! או לפחות, כך אפשר להבין מגרסת הבטא של America’s Army 3.

מתגייסים לצבא – או שלא

סדרת המשחקים הותיקה יחסית היא הסקה לוגית מאוד פשוטה של צבא ארצות הברית: אם יצא משחק פעולה מקוון מגניב וחינמי של הצבא, אנשים ישחקו בו, יחשבו שצבא זה מגניב, ויתגייסו גם במציאות. המשחקים הראשונים אכן היו חדשניים בתחומם – משחקים חינמיים ברמה גבוהה מאוד, סוג של BattleField, אבל כזה שפונה לגרעין הקשה ביותר של הגיימרים.

באמת שאין לי שום מושג על השפעת המשחק על המוכנות לגיוס אצל צעירי ארה"ב, אך כנראה שההשקעה לא הייתה שווה את התועלת. עם כמה שהמשחק פופולרי, הוא לא דחף מספיק אנשים להתגייס. ב-America’s Army 3, נעשה מאמץ ברור לשנות את הדברים. כבר בגרסת הבטא ניתן לראות שמישהו החליט לשים דגש משמעותי מאוד על הקשר בין המשחק וחווית הצבא האמיתית.

אם במשחקים הקודמים השחקן היה צריך לעבור סוג של "אימונים" כדי להתחיל לשחק, ולהצטיין בהם כדי להרוויח נשקים נוספים או גישה למפות אחרות, הפעם החוויה הרבה יותר אמינה. כדי להתחיל את האימונים השחקן יצטרך ביוזמתו ללחוץ על כפתור ה"גיוס" שיתחיל לנגן סרטון המגלגל את חווית הגיוס לצבא. משם המשחק פותח את דף האימונים שמכיל לו"ז מציאותי של רוב האימונים המרכזיים שיעבור חייל בצבא ארה"ב במהלך הטירונות, כאשר את חלקם – מטווחים, מסלול מכשולים, הכשרות נשק שונות, הכשרה בעזרה ראשונה ואת המבחן הסופי, יצטרך השחקן לעבור בעצמו.

הופכים לחיילים

תהליך ההכשרה וכל מה שבא אחריו נותן פחות תחושה של Tutorial, אלא יותר של סימולטור. הדגש על היצמדות להליך האמיתי וחשיפה מלאה שלו מוצג מצד אחד בצורה נכונה ואיכותית, אבל יכול גם לפעמים להרגיש כמשהו מאוד ליניארי שהמפתחים החליטו לדחוף לנו לגרון בלי לשאול אותנו אם זה בכלל מעניין.

גם בתהליך התפתחות החייל הכניס הצבא אלמנטים מהמציאות. אם במשחק כדוגמת Call of Duty השחקן יקבל גישה לנשקים חדשים באופן אוטומטי עם העלייה בדרגות, ב-America’s Army 3 החייל ירוויח במהלך המשחק נקודות שאיתן יוכל לקנות גישה לאימונים מתקדמים, שבמידה ויושלמו, יקנו לו נשק או יכולת חדשה. זה דומה מאוד למה שמכירים במקומנו כ"קורס צ'ופר".

מבחינת משחקיות, אין חידושים גדולים. המשחק טקטי ואיטי כמו בעבר, ריאליסטי עד לרמת הסטטיסטיקה באחוזים על אזורי הפגיעה באויבים (מגיע אפילו לרזולוציית "ירך שמאלית") ומתמקד על עבודה בכיתות של 4-5, כשלכל חייל תפקיד מוגדר מראש – שוב, כמעט כמו במציאות. כמובן שאין הדבר הופך את הדינאמיקה במשחק לכזאת שמזכירה "מציאות", אבל היי, למה להקריב ריאליזם בשביל כיף, נכון?

עדיין לא מוכן

לצערנו, עם כל הדברים הטובים או הפחות טובים שיש לנו לומר על המשחק, הבטא הזאת מחזירה את המשמעות למילה "בטא". אחרי גרסאות הבטא של Red Alert 3, Dawn of War 2, Call of Duty 5, ואפילו Enemy Territory Quake Wars הוותיק, היה נראה כאילו המילה "בטא" משמעותה "טוב חברה, יש לנו משחק מוכן, רק צריך לעבוד על האיזון, אז שחקו בבקשה ועשו לנו את העבודה השחורה".

לא כאן. זאתי גרסת בטא אמיתית: אין סוף לבאגים הגרפיים המוזרים, לחלונות ה"שגיאה" שקופצים, ואין מושג למה או על מה הם משפיעים. לפעמים יריתי בוודאות על שחקן בקבוצה הנגדית, קיבלתי ניקוד חיובי ולמרות זאת המערכת התריעה בקול מחריד "בדוק את הירי שלך! אתה יורה על חברי קבוצה!". טוב, הם הרי צודקים – הם היו חברי קבוצה כלשהי... אפילו בשלב ההכשרה הרפואית, כשמתנגן סרטון מצולם של חייל המסביר על איך מתן עזרה ראשונה בקרב יכול להציל חיים, הסאונד מאבד בשלב מסוים סנכרון עם הוידאו.

הייתי ממשיך את הכתבה עם עוד סיפורים מרגשים משדה הקרב, אך לצערי לאחר שישה משחקים רצופים בהם המשחק קרס, הוא משום מה החליט שאיננו מכיר עוד בכרטיס המסך שלי, ומסרב להכניס אותי חזרה לממלכתו.

לסיכום, עד שנראה את America’s Army 3 בגרפיקה מפרי מנוע Unreal 3 על מחשבי ההמונים, יעבור עוד זמן רב. אין ספק שמעריצי הסדרה יציינו באושר את היום הזה על לוח השנה שלהם, העולם ירוויח משחק חינמי באיכות שקשה למצוא כל יום, ואולי אפילו כמה גיימרים צעירים ימצאו את עצמם כמה חודשים לאחר מכן מקללים את אותו היום, כשהם יושבים להם בחולות אפגניסטן (או אולי צפון קוריאה?).