גאדג'ט קטלני

אבא שלי, כמו אבות רבים בעולם, הוא טיפוס בלתי טכנולוגי בעליל. שני דברים בלבד מדירים שינה מעיניו - רוצחים סדרתיים וגאדג'טים. הפחד מגאדג'טים כל כך גדול, שלמעשה כל מכשיר חשמלי שנוצר אחרי 1987 נחשב בעיניו לגאדג'ט. אבל היות ואנחנו חיים בעולם טכנולוגי, הפיתרון שלו לכל בעיה חשמלית הוא:
1. ללחוץ על הכפתור העגול הגדול (מפעיל את המכשיר)
2. לקרוא לאבירם

בהיותי אבירם לא יהיה זה מופרך לנחש שפיתחתי גם אני איבה די גדולה לגאדג'טים ומכשירים חשמלים באשר הם. גיליתי שהם נוטים להתיישן, להתקלקל, ובמקרים לא מעטים להתעלל בבעלים שלהם. במקום לשפר את חיי, הגאדג'טים הפכו אותם לגיהינום. מה שקרה, הלכה למעשה, הוא שאני הפכתי לרובוט, הרובוט שמפעיל את הגאדג'טים ומתחזק אותם- במקום לשבת וליהנות מהטכנולוגיה המודרנית כפי שהבטיחו לי.

כדי לראות DVD, צריך לכוון אותו לערוץ הנכון בטלוויזיה. כדי לשמוע מוזיקה באייפוד צריך להוריד Itunes (ולזכור לא לנתק את המכשיר מהמחשב לפני שעושים STOP). כדי לצלם צריך לבחור מצלמה, זאת אומרת לדעת מה זה זום דיגיטלי ו- ISO. מה רוצים ממני, תגידו לי? עזבו אותי מכל השטויות האלו. מכונת אספרסו? אני מעדיף לדרבק לבד. מחשבון? תנו לי בדידים. קורקינט ממונע? לא תודה, אני חוזר לאופניים. לעזאזל הפלאפון, אפילו לשירותים הוא מלווה אותי, אין שניית פרטיות. וכשהוא נופל לאסלה מי צריך לדאוג לו?

נשים לא מבינות בניווט

לפני יומיים, למשל, נסעתי לירושלים עם חבר מתקדם ונאור- אחד שאין לו טכנופוביה, הוא יודע עברית, אנגלית ושפת סי, וגיבור הילדות שלו היה סטיבן הוקינג. בנוסף, לכול מקום הוא לוקח מגבת (מין בדיחה לא ברורה של חנונים מאסכולת המדע הבדיוני).

- "יש לי אהבה חדשה" הוא קידם את פניי במשפט שלעולם לא תרצה לשמוע מהחבר שלך. שתקתי כי ידעתי שימשיך.
- "מאוקראינה" הוא הסביר בחיוך טיפשי - "מצאתי אותה באינטרנט".

הייתה לי הרגשה חזקה שנשאבתי לתוך סדרה בינונית בערוץ עשר. שעוד רגע הוא יספר לי שקוראים לה אנה ושכולם אוהבים אותה.
- "קוראים לה אנה" (אשר יגורתי בא לי) "מה אתה חושב? אוהב?" חששתי להסתכל. "נו, תפתח את העיניים, זה לא מנומס". פתחתי את העיניים וראיתי מכשיר לא מוכר. "היא נהדרת. מכירה את כל המקומות וגם יודעת את הדרך".

הסיפור העצוב הוא לא העובדה שחברי הטוב מתייחס לג'י פי אס כאל אישה בשר ודם, ואפילו לא העובדה שהיא דוברת אנגלית במבטא אוקראיני כבד. הסיפור העצוב הוא, כמובן, שאנה לקחה אותנו למקום הלא נכון..

בחור טכנופובי רגיש, עם חוש הומור

האיבה שלי כלפי מכשירים מתכתיים חסרי רגשות הופכת לאימה מפניהם ככול שחולפות השנים, בעיקר כי יש לי מין הרגשה שלמרות שאני לא מקבל אותם בברכה, הם פשוט מתפרצים לבית שלי ומחטטים במזווה. הם הדוד המעצבן, הם השכן הלא רצוי, הם צרעת.

כשאבא שלי קיבל את דיסק המוזיקה הראשון שלו, יודעי דבר מספרים שהוא ניסה להפעיל אותו באמצעות הפטיפון. מי יודע מה יעלה בגורלי? ככול הנראה, אם ארצה לשרוד בשנת 2030, אצטרך לעשות לעצמי ילד שיפעיל לי את הגאדג'טים.

והאמת? גם מילדים אני די מפחד (בעיקר כאלו מתחת לגיל 6). אז כנראה שאני ממש בבעיה.