יומצמאות פרטי
נופר ניסתה להוכיח לעצמה ולעולם שהיא בחורה עצמאית, אבל אולי עדיף שתמשיך להתאמן
כמו בכל שנה, גם ביום העצמאות הזה יציפו את הרחובות המקושטים בדגלים אלפי בחורים מקולחים ומגולחים למשעי, ויפהייפיות בחצאיות מיני כחולות וגופיות חגיגיות ולבנות, ומייד ירססו זה על זה ספרי שלג, וידפקו בפטישי פלסטיק על העוברים ושבים, בלי הבדלי דת, צבע ומין.
כמו בכל שנה, יתאספו כולם מול במת הבידור המרכזית ברחבת העירייה כדי לחזות בבנות להקת המחול של עירוני ד', ואחר כך, כדי להשכיח את המחזה הנורא, ירוצו לפאבים ולמועדונים ויטביעו את עצמם באלכוהול. בבוקר שאחרי כולם יתקלפו בקושי מהמיטות כדי להגיע בזמן לטקס המנגל המפואר, ואחר כך יחזרו למיטה כדי להתרכז בעיכול לטווח רחוק.
אבל עבורי, החגיגה הזו ריקה מתוכן. בכל שנה בערך בזמן הזה תוקפים אותי הירהורים קשים, הנוגעים לרגע בו אוכל להכריז על עצמי כבחורה עצמאית וארשים את כל סובבי. כי בנתיים, אתם יודעים - אני עוד לא לגמרי שם. אני אולי יודעת איך לשעשע את עצמי כשאני לבד בבית בלי לגרום לנזקים ואו תיקים במשטרה, אבל עדיין - את הכביסה אמא עושה, וגם את האוכל. ואבא הוא זה שמקלף אותי מהמיטה (כדי להספיק לברביקיו! סוטים), ושניהם תקועים לי על הוריד בכל מה שקשור למבחנים שיעורי נהיגה סידור החדר עישון סמים וצריכת אלכוהול - כך שאני לא חושבת שאפשר לקרוא לזה חיים עצמאים.
אבל פאק איט, צריך להתחיל איפשהוא, לא?
הכביסה הראשונה שלי
עד היום המלתחה שלי היתה תלויה בשרת הכביסה, הלא היא אמאל'ה שלי. כשאמא עושה כביסה צבעונית ליושבי הבית, זה אומר שלפחות 3 ימים אני אצטרך ללכת עם בגדים שחורים (או שמלת ערב חגיגית). ואם לא הספקתי לערום את כל ה"עדינים" שלי בזמן, אני עלולה לסבול ממצוקה קשה של חזיות לאורך זמן בלתי ידוע. אז מה עושים? עושים לבד, זה מה עושים!
אספתי מספר בגדים בעלי גוונים מסויימים של ירוק, ודחפתי אותם למכונה באלגנטיות. שמתי אבקת כביסה ומרכך בתא המסומן, וסובבתי את הכפתור עד הסוף. עד כאן הכול בסדר! אבל רגע, מה זה? המכונה התחילה לרעוד ולקפוץ כמו רובוטריק אפליפטי! בלי להיכנס לפאניקה, נמלטתי מחדר הכביסה וסגרתי אחרי את הדלת. אחר כך ארזתי תיק והשארתי פתק "לא הייתי פה היום, זה לא אני!", בתקווה לטשטש את עקבותי - וברחתי מהבית רחוק רחוק.
בערב אמא הסבירה לי שיש מינימום של כביסה שצריך לשים או לפחות ללחוץ על הכפתור של "חצי מכונה". סיכמנו שיותר לא אנסה להיות עצמאית, לפחות לא עד שתהיה לי משפחה שמייצרת 90 קילו כביסה בשבוע. למכונת הכביסה שלום.
פאשלת הרכב הראשונה שלי
למדתי נהיגה במשך 10 שנים. טוב, לא בדיוק - אבל זה בהחלט הרגיש ככה. כשסוף סוף קיבלתי את הרכב הרקוב של אחי למשמרת, אמרו לי "אל תחכי עם הדלק עד לרגע האחרון, תשמרי על בגז' מסודר ואל תנסי לחנות ברוורס!". אף אחד לא דיבר איתי על למלא מים, לבדוק שמן, לזכור להרים הנדברקס וכדומה. כתוצאה מכך, אחרי שבועיים גילינו שהמנוע כמעט נשרף וכל הבג'ז השתפשף לי על עץ כשהתדרדר לי הרכב (לא לדאוג! הוא עדיין מסודר). מאז אני לא לוקחת סיכונים, וכל יום שישי מכריחה את אבא שלי לבדוק לי את האוטו, וגם לקחת אותו לשטיפה, וגם למלא לי דלק. בחורה אחראית או לא?
הילד הראשון שלי
זה קרה רק לפני כמה ימים, אז אני עדיין מעורערת. בסך הכול רציתי להוכיח לעצמי ולכולם שאני מסוגלת לטפל בתינוק בלי להתעלף מחיתולים צואים. עד היום התעסקתי בעיקר עם ילדים גדולים (בני 3 ומעלה), אבל הגיע הזמן לגוון. וכאילו - מה הביג דיל? תינוק! נותנים לו בקבוק, עושים לו פרצופים, מנגבים לו את התחת ושולחים אותו לישון.
אבל לאאאא, לאאאאא! מכל התינוקות בעולם, היו חייבים להפקיד בידי את צאצא השטן בכבודו ובעצמו. עולל צרחן שמורח סנדביץ עם אבוקדו בכל הבית, משליך צעצועים קרוב מידי למסך LCD, וחושב שהדבר הכי מצחיק בעולם זה להשתין בדיוק כשאני פותחת לו את החיתול. מצחיק אתכם? יופי. בקרוב אצלכם אמן סלע, שיוולדו לכם רק תאומים כל החיים!
נו, אני עצמאית כבר?
כמו שאתם מבינים, גם השנה אני אחגוג, אשתכר ואטחן קבבים, אבל הפעם - הלב שלי יהיה מלא. עברתי את המבחנים החשובים! גדלתי בשנה! יצאתי לא לגמרי מפגרת בערך ב-85% מהמקרים!
תחי מדינת ישראל.