הבחירה הנכונה
הלב רוצה את שליט בבית, אבל הראש יודע שהמחיר כבד, ואולי אפילו כבד מידי?
מאז הוקם אוהל המחאה בירושלים, אני עוקב אחרי החדשות בדריכות. מצד אחד מופיעים בטלוויזיה הוריו של גלעד שליט וליבי יוצא אליהם, מצד שני אולמרט מזעזע אותי בדרישות החמאס. לא כל כך בגלל השמות אלא בגלל הטון דיבור.
אנאליסטים ומומחים לתורת המשחקים מחשבים את הסכנה הנשקפת לביטחוננו, באם נשחרר כמות ואיכות כזו של אסירים כפי שדורש ארגון הטרור שבא לכלותנו. הם מסכמים משוואות רבות נעלמים ומגיעים למספרים לא מחמיאים של עלייה באיומים הנשקפים למדינה. כאילו לא מספיקים לנו טרדות כגון האיום האיראני, האיום הלבנוני והאיום האקולוגי.
גם הצד השני מאוד משכנע - 1,000 ימים והספירה נמשכת. גלעד יצא ולא שב. מה עכשיו? תמיד נודע העם היהודי באחדותו המגוננת. והרי נכתב במקורות שהמציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו. אז אם נחזיר את גלעד, מה משנים כל הנתונים הסטטיסטים שלאחר מעשה? הצלנו כבר עולם ומלואו. ובעתיד נעשה זאת שוב. זאת הדרך שקבענו לנו. או שלא?
ובין המחנות הנלחמים על דעתנו, מתראיינים הורים של קורבנות טרור, סמכויות שיפוטיות מכוח השכול. למרבה הצער אפילו הם לא מצליחים להגיע למסקנה חד משמעית.
כשאני סוגר את הטלוויזיה והולך לישון תוקפים אותי חלומות בלהה על חושך. אין להכחיש שהשיווק האגרסיבי של הקמפיין להחזרת גלעד עושה את שלו. אפילו הורדתי לפלפון שעון עצר "זמן גלעד" שמבשר על כך שבזמן שאני מסתכל על השעה כי כבר מאוחר ואני ממש שיכור וכול הבנות הלכו, גלעד שליט סובל לבדו מי יודע איפה. המחשבה הזאת לבדה מדכאת אותי מספיק כדי לעשות אותי פיכח ולנהוג הביתה בבטחה.
זה באמת סיפור עצוב. חייבים לפתור אותו אבל הפיתרון היחיד הוא הפיתרון היחיד שלא מתקבל על הדעת. בינתיים לפחות. לא במחיר הזה. הרבה אנשים חוששים, לא בלי צדק, שלמרות האמפתיה צריך לחשוק שפתיים. הם טוענים שיבוא הזמן המתאים. הם נשמעים משכנעים. ובכול זאת מסתנן אליי ספק קל, קל שבקלים. למשל המקרה של רון ארד, זה בטח היה דומה לא? ומה נסגר איתו?
אוהלי מחאה לא מחזיקים מעמד הרבה זמן. אמנם יש שם כיבוד חינם, אבל אוהל הוא מבנה ארעי וקל לייאוש להתגנב פנימה. מחוץ לאוהל אנשים ספונים בבתיהם, מעדיפים לצפות בטלוויזיה, או יותר נכון - מעדיפים שמישהו אחר ייקח את ההחלטה הזאת במקומם. כי לא משנה מה תהיה ההחלטה, סביר להניח שהיא תתברר כטעות.
