אין מקום אחר
"כל כך עצוב, כל כך יפה וכל כך בלתי ניתן להגדרה". סיפור קצר על ג'ינג'י אלמוני ועל בדידות. מתוך תחרות הסיפורים של מעריב לנוער וישראבלוג
כפר גני הוד ממוקם בין ההרים, וזה מה שאהבתי בתמונות שראיתי. השמים הכחולים, הפריחה בין הבתים הלבנים הקטנים, ומאחורי כל זה, ברקע, ההרים, צופים על הכל.
זה לא דרש הרבה. לקחתי את הדברים שלי ונסעתי.
מאוחר יותר, כשצדעתי מתחנת האוטובוס אל תוך הכפר ושני התיקים שלי נגררים אחרי, חשבתי שאולי ישוב הררי לא הייתה בחירה חכמה במיוחד. התנשפתי והזעתי בעליות החדות, וכשעצרה לידי מכונית ישנה ורוטנת לא חשבתי הרבה. זרקתי את שתי המזוודות שלי למושב האחורי והתיישבתי במושב לצד הנהג.
הנהג הזקן חייך אלי. הוא היה בן שבעים בערך, עם מעט שיער לבן על קודקודו, לבוש סרבל כחול.
"בא לבקר משפחה, ג'ינג'י?" הוא שאל אותי, והתניע שוב את המכונית. היא רטנה מעט אך אזרה כוח והמשיכה בנסיעתה.
נענתי בראשי. "יש כאן אולי איזשהי אכסניה באזור?".
"כן בודאי." אמר הזקן. "אקח אותך אליה".
נסענו כמה רגעים כשרק המכונית מזמזמת לה בשקט.
"מקום יפה, גני הוד." אמר הזקן והפר את השתיקה. "אני הייתי ממש אחד ממקימי המקום. ואז התחילה המלחמה ונלחמתי במו ידי להגן עליו. הילדים שלי נולדו כאן, גדלו ובסוף עזבו. אני חי לבד עכשיו, עובד קצת בגינה. מעניין איך פועל גלגל החיים.
"יש לי את המכונית הזאת שלושים שנה ונראה לי שגם היא עומדת ללכת."
הבטתי החוצה מהחלון בזמן שדיבר. בוהה בבתים המזדחלים לאיטם.
המכונית עצרה בחריקה לפני בית קטן צהוב בעל שתי קומות ומרפסת, עליה עמדו עציצים ועדניות עם פרחים קטנים.
יצאתי מן המכונית ומשכחתי אחרי את שני התיקים שלי. "תודה רבה" אמרתי, והתכוונתי ללכת, אבל הזקן עצר בעדי.
"אולי זה לא בסדר שאני אומר את זה, ג'ינג'י" הוא אמר בשקט. "אני לא יודע ממה ברחת, אבל האנשים כאן יקבלו אותך. המקום הזה לא יקר לי בגלל האדמה. האנשים הם שעושים את ההבדל." הנהנתי בראשי ופניתי משם. המכונית המשיכה לנסוע.
התקרבתי אל דלת הבית וצלצלתי בפעמון. תוך שניות הדלת נפתחה, ומעברה האחר ניצבה אישה נמוכה, שיערה החום אסוף בפקעת לראשה. היא לבשה שמלה חומה עם פרחים ורודים קטנים. פניה השמנמנות זהרו כשהבחינה בי.
"ברוכים הבאים!" היא קראה, והזמינה אותי פנימה, לוקחת את אחת המזוודות שלי בידה למרות התנגדותי. נכנסתי אחריה אל הבית.
"אם הייתי יודעת שמתכוון להגיע לכאן אורח הייתי מארגנת את הבית מעט יותר...איזה כיף שיש אורחים!" היא חייכה אלי. "אתה תקבל את החדר בקומה העליונה, אם אין לך התנגדות. ככה תהיה לך פרטיות. לקרוא, לשון... תוכל גם להביא נערות אם תרצה..." היא צחקה.
משכתי בכתפיי. זה לא שינה לי הרבה.
היא נעצרה לפני גרם המדרגות. "אני מצטערת שאני מתנפלת עלייך ככה, ג'וני, בעלי, בדר"כ מטפל באורחים קודם. הוא דואג שהם לא יבהלו מהאנרגיות שלי, אבל הוא נמצא מחוץ לעיר כרגע, ויחזור רק מחר.
"אז תרצה לראות את החדר שלך? הוא היה שייך פעם לבת שלי, אור." היא החלה לעלות במדרגות ואז נעצרה שוב.
"רגע, בכלל שכחתי להציג את עצמי." היא אמרה והושיטה לי את ידה הפנויה. "שמי ענת".
"הבת שלך?" שאלתי, לא מושיט את ידי. "זו לא אכסניה כאן?"
"היא צחקה, לא נפגעת, והמשיכה לעלות במדרגות. החלטתי לעלות בעקבותיה. "אין לנו הרבה אורחים במקום הזה, כפי שאתה בודאי מנחש. אז המעט שמגיעים באים אלי. אני מארחת את כל מי שרוצה. בד"כ זה עד שהם מתאקלמים קצת ושוכרים חדר או קונים דירה כאן.".
היא פתחה את דלת החדר והניחה את המזוודה שלי על הריצפה, מסדרת את המצעים של המיטה.
"ומה בנוגע לתשלום?" שאלתי, מביט בה מתרוצצת ומסדרת חפצים שהיו די מסודרים גם כך.
היא צחקה. "אני אוהבת לארח אנשים. אין דבר טוב כמו לבשל בשביל אחרים. עכשיו לא נותר הרבה בבית שלי, אתה מבין. אור ורתם נפטרו. רותם בתאונה לפני שנה. תום וארז כבר נסעו מכאן. הם באים לבקר, אבל חסרים חיים לבית הזה. הוא לא רגיל לכל השקט. ואני ובעלי כבר זקנים מכדי לעשות את הרעש שהוא אוהב."
חשבתי לעצמי שהיא יותר מלאת חיים מרוב הצעירים שפגשתי. אבל שתקתי. לא רציתי, אבל איזו עוד ברירה הייתה לי? אם לא הייתה אכסניה באזור. גם כסף מיותר לא היה לי.
"תתארגן לך." היא אמרה. "תרגיש בנוח. המקלחת בקצה המסדרון מימין. יש שם כל מה שאתה צריך. ואני אלך להכין משהו קטן לאכול".
היא הביטה בי ברוך לפני שיצאה מהחדר. "זה בסדר." היא אמרה. "כאן תהיה מוגן, ג'ינג'י".
אחרי ארוחה עמוסה של פשטידת גבינה ופטריות, סלט, שני טוסטים עוגת פירות ופטפוטים מצד ענת, רציתי קצת שקט אז יצאתי לסיבוב.
הרוח הייתה חדה וקרה, אבל היה לי נעים. היה כיף לצעוד ככה, לבד, לאט, בין הבתים. לא יכולתי להכיל את היופי המדהים של המקום הזה.
לפתע, ראיתי אישה בשמלה לבנה יושבת במרפסת של אחד הבתים. רציתי לפנות משם, אבל יופיה משך אותי. היא הביטה בי בעינים שנראה שאין להם סוף.
"אתה חדש כאן". היא אמרה. נעצרתי והנהנתי.
היא ישבה על כיסא לפני שולחן עליו נחו מחברת גדולה ועפרונות צבעוניים. היא שרטטה קווים רכים בצבע אדום במחברת.
היא הבינה שהבטתי בציור. "לפעמים מייאש אותי כמה מאמץ דורש הכל. במיוחד כשלאחרים נראה שהכל דווקא בסדר." היא אמרה בקול מתנצל. "לפעמים זה נהיה כואב מדי. ובגלל זה אני מציירת.".
היא שיחקה בצבעים שלה, מתלבטת איזה צבע. מה לבחור. לבסוף נטלה את הצהוב.
"לפעמים לא הייתי רוצה לסחוב את כל זה. אתה מבין? למצוא מישהו... שיהיה שם איתי. תמיד. שפשוט יאהב אותי".
הלב שלי התכווץ.
היא אמרה עוד משהו, אבל לא שמעתי. רצתי. לא מצאתי את הדרך לבית. לא מצאתי. בסוף מצאתי. נכנסתי ורצתי למעלה. נשכבתי במיטה, הלב שלי דפק כהד בראשי.
חשבתי שאני מקבל כבר יותר מדי טובות במקום הזה ושזה לא טוב בכלל לאף אחד כאן.
הייתי צריך לבדוק שיש אכסניה לפני שבאתי. לא הייתי צריך לקחת את הטרמפ מהזקן הזה...
אבל כל כך מיהרתי. ברחתי כי נהיה מסוכן. רציתי כבר להגיע למקום שיהיה בו שקט.
ויש כאן כל כך הרבה שקט ויופי ואנשים.
מה זה? אני כבר מרגיש כל כך רצוי כאן. הציירת יכולה להבין אותי, וענת שכבר אוהבת אותי, והזקן... אני יכול להישאר כאן. להכיר אותם. אני יכול אולי... להיות מאושר.
כבר הגיע הרגע שוב?
עצמתי את עיני בחוזקה והחזרתי דמעות שעמדו להגיע החוצה. הוצאתי את כל הדברים שלי מהארונות ודחפתי אותם חזרה לתיק. לקחתי את שני התיקים שלי ויצאתי החוצה.
דמיינתי לעצמי את ענת מחפשת אותי. אפילו לא השארתי פתק.
כי אנשים תמיד עושים את הדברים האלה. מרגישים. רוצים. מדברים. עוזבים. הם עושים לי כל כך הרבה רעש בראש.
צעדתי ביציאה מן הכפר והשמים היו פרושים ומלאים כוכבים בין ההרים.
הסיפור זכה במקום השלישי בתחרות "סיפורים עם סוף מפתיע" של מעריב לנוער וישרא-בלוג. מעיין זוכה ב-25 ספרים, מתנת "הקיבוץ המאוחד" והסיפריה החדשה".