לכי תחפשי

ביום חמישי פורסם כי נערה בת 14 ונער בן 17 הוכרו כזוג נשוי, לאחר שהנער אמר את המשפט האלמותי "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל", ומיד לאחר מכן ענד לאותה ילדה איזה ביסלי בצל. לפי הפרסומים, לפחות לחתן הטרי יצא מזה זיון, ובואו נודה שבשביל ילדה בת 14 גם זיון וגם חתונה, ועוד באותו היום, זה הספק מרשים שיש לכבד.

אבל, העניין פה הוא לא למה ילדים בגיל ההתבגרות בוחרים להעביר את הזמן בין הסדינים ולשחק בחתונה, אלא עולה כאן שאלה גדולה הרבה יותר: איך ייתכן שבגלל שמישהו אומר משפט אחד מטופש עם טבעת בזמן שיש עדים במקום, זה ישר הופך אותו לאדם נשוי? ואם זה באמת ככה, אז בשביל מה אנשים משקיעים עשרות אלפי שקלים בחתונה מפוארת? מה קרה לרומנטיקה ולצניעות וללקחת את חברה שלך למחלקת החשמל בהום סנטר, שם טבעת הזכוכית שקנית תיראה הרבה יותר מבריקה ונוצצת, ופשוט לשאת אותה לאישה?

הרי גם ככה בסופו של דבר האהבה נגמרת, ואז נשארים יחד מכורח ההרגל. אנשים יכולים להתרגל להכל: הם יכולים לאבד יד ולחיות עם זה, יכולים לאבד קרוב משפחה ולחיות עם זה, ויכולים אפילו להתמודד ולהתרגל לדברים איומים הרבה יותר, כמו עונה נוספת של "לא נפסיק לרקוד" עם צביקה הדר. אבל להגיד שאני רוצה לקום בגיל 40 ולראות את ציפי רפאלי מלטפת בחושניות את סימני המתיחה שלה, ושואלת אותי איפה הפינצטה כי שוב יצאה לה שערת זקן.. לא תודה. אני מוותר על התענוג.