נהגים מחורבנים

כל בוקר אני פותחת את היום על הכביש. כל יום אני נוסעת באותה דרך, עומדת באותם פקקים ושומעת את אותו דיסק מחורבן. כל בן אדם אחר אולי היה מזמן נשבר נפשית ונוהג את הפונטו שלו לתוך העץ הקרוב, אבל לא אני. יש לי כבר פז"מ רציני למדי על הכביש, ראיתי דברים ונהגתי בתנאים שהיו מעבירים צמרמורת אצל כל נהג שפוי. לדוגמא הפקקים של 7:20 בז'בוטינסקי, האאודי 87 של סבא שלי והפיאט הקודמת שלי, שהיתה לחלוטין טיפוס של לילה וכל בוקר היתה נתקעת לי באמצע כביש חמש בטענה שהיא עייפה או משהו.

כל אלו ואחרים הפכו אותי לנהגת רגישה - גם אינסטנקטיבית וגם נפשית. אני יודעת לזהות מתי הרכב מאחורי עומד להיכנס בי, איזו מצלמה על כביש 4 באמת עובדת ומתי הזקנה על המדרכה תחליט לחתוך ימינה בזריזות מפתיעה, לקפוץ לי לתוך הכביש ולצעוק "בעעעע"! מצד שני, כשחותכים אותי או עושים לי עוול נהיגתי אחר אני לוקחת את זה אישית. כאילו, בשביל מה? אני לא מספיק טובה לך? לא נהגתי יפה? למה אתה מאנייק?

וכל יום, באותן שעות ובאותה דרך (עם אותו פסקול), אני נתקלת במעליבים הגדולים של תרבות הנהיגה בארץ. הו, אני לא אומרת שהם סובלים מאייקיו של פיקוס, לא באתי להעליב. אבל מה שבטוח זה שהם לא יודעים לנהוג, אחרת איך אפשר להסביר את הדברים שהם עושים ומה זה נותן להם? לאלוהי מע"צ פיתרונים.

החותכים

אני קולטת אותם בראי ויש יודעת שהם החליטו שהרווח ביני לבין המכונית שלפני הוא קריאה לכל המעוניין. הלו, חשבתם פעם שאולי אני מנסה לשמור מרחק מהאידיוט שלפני, שכל ציפור בשמיים גורמת לו ללחוץ על הברקס? אבל נו, אם אתם רוצים לנסוע מאחוריו אז שיהיה לכם בכיף.

תסמונת הוינקר

תסמונת הוינקר מגיעה בשתי צורות - אלו שלא מאותתים, ואלו שכל הזמן מאותתים. לאלו שלא מאותתים אני רוצה לצאת בקריאה נרגשת: חברים, אני לא משתינה לכם בסלון, אז אל תחרבנו לי את הנתיב. תביאו איתות קטן לפני שאתם עושים משהו ואני אפילו האט כדי שיהיה לכם יותר קל. ולאלו שכל הזמן מאותתים אני רוצה להגיד: יש תרופות פסיכיאטריות נהדרות בשוק, תשתמשו בהם. זה לא ייתכן שאני אתאפק מלעקוף אותכם בגלל שאולי אתם עוברים נתיב (אני בחורה מנומסת) ובסוף יוצא שכל הדרך מהבית לעבודה נסעתי על 60 מאחורי איזה אידיוט. צאו מזה!

הקרציות

לאלו שנדבקים אלי מאחורה ומהבהבים בטירוף (גם אם אני נוסעת על 120) אני רוצה להגיד: סליחה, אבל אם אתה מאחורי, סימן שהייתי פה קודם. יש לך בעיה עם זה? תעבור נתיב.

הבולמים

הו הו, זה הסוג הכי מעצבן. החותכים והקרציות והלא מאותתים הם סתם נהגים עצבנים שממהרים להיות ראשונים ברמזור אדום. אבל הבולמים (כמו המאותתים תמידית) הם אנשים שאין להם קיום מוצדק. מה אתם בולמים כל שניה? לא חראם על הרצועה (או מה שזה לא יהיה שהברקס עשוי ממנו)? או שתורידו רגל מהגז, או שתורידו הילוך או שפשוט מלכתחילה תשמרו מרחק אז לא תצטרכו להיות לחוצים. ולמה זה מפריע לי? אה, ברור - כי כשמישהו בולם לפני אני יוצאת מנקודת הנחה שקרה משהו, ובולמת גם - וזה הורס לי את הרצועה ורק חסר לי גם שההוא מאחורי ירחף ויתקע בי.

הנקבות

תראו מה זה, אני אישה, ואני שונאת נשים על הכביש. בכל פעם אני נתקלת באלו שמוציאות שם רע לצד האינטליגנטי של המין שלנו. אני מתכוונת לאלו ש-500 מטר לפני הפניה נכנסות לבלבלה, מאותתות ימינה, עוברות נתיב שמאלה, עוצרות, מבקשות שיתנו להן לחזור, עוצרות בפניה שעה כי יש שם משולש (!!) עושות פקק ובסוף חונות עקום על שתי חניות וחצי כביש. מה קורה פה? אני שואלת את עצמי - תקעת לעצמך את הטמפון באוזן? מה כל כך קשה בלנהוג!?!

והכי גרוע...

הסוג הכי גרוע ומעצבן של הנהגים הוא, לצערי הרב - אני. נכון שמבחוץ נראה שאני נוהגת סבבה, אבל מי שיושב איתי ברכב סובל מאוסף קללות נבחר שמוטח כלפי כל נהג אחר בכביש. בחיי שלפעמים אני מעצבנת את עצמי מרוב שאני מתעצבנת, אבל אני לא יכולה לשלוט בזה! כל מה שהייתי רוצה זה את היכולת לנהוג בשלווה, בלי לנסות לדמיין איזה שטות מפגרת יעשה הבחור בנתיב מימיני, הסתומה ברכב לפני או הפסיכופט מאחורי. אנשים, בבקשה תנהגו כמו שצריך! לא בגלל הבריאות שלכם - על הזין שלי באמת. בגלל שאתם פשוט מעצבנים!