עיתונאית, עלק
תסתכלו עליה ותראו את עיתונאי העתיד: תככנים, אגואיסטים ומרושעים באופן כללי. מי יציל אותנו מתופעת דפנה?
מי שעוקב אחרי הסידרה דאוס בטח כבר קלט שהצטרפה מרשעת חדשה לעולם הבידור: דפנה (איילת ליפשיץ) בעלת הבלוג המצליח כביכול, בעל השם הנרקיסיסטי "הבלוג של דפנה". למי שפספס (נו מה, אתם עושים צחוק?) נספר שמדובר בילדה בת 16 כולה, תכננית, איטרסנטית, חסרת מצפון ולאחרונה גילינו שבנוסף להכול היא גם גזענית. בקיצור - ביצ' שהצליחה לזכות בפופולאריות למרות הלב הרקוב.
אם פסיכולוג ינתח את הדמות הזו, הוא בטח יגיד שהחברות עם רונה (עדי הימבלבוי) מלכת הכיתה, השפיעה עליה קשות. לא ברור איזה חור שחור במימד הזמן-מרחב הפגיש בין השתיים, אבל אין ספק שמדובר במפגש פסגה. הקרבה ליפייפיה שכולם רוצים בה הפכה את דפנה ליצור חסר ביטחון וממורמר. אבל במקום לשקוע בעולם האימו, היא החליטה ללכת על קו אחר. הוצאת אגרסיות בדרכים שקטות, כמו למשל לרכל על כל מה שזז, לחדור לפרטיות של אנשים עם מצלמה סלולרית ולקפוץ על כל הזדמנות לסכסך - הכול בשם העיתונות, אלק. עוד אחת שקוראת מדורי רכילות ולא מבינה איך לא פתחו את מהדורת החדשות עם הגירושים של אייל גולן.
אז נכון, התסריטאים ניסו להעביר פה מסר. ביקורת חברתית על עולם התקשורת והזמינות של המצלמה והאינטרנט בשילוב עם הרצון לזכות במעט תשומת לב על חשבון אחרים. זאת אומרת - להיות "עיתונאית". הרי כולם יודעים שעיתונאים הם עם חטטן ומאנייק, בדיוק כמו הדפנה הזו, שהצליחה, שוב - בשם העיתונות, להשפיל את המורה והמנהל שלה, לגרום לחבר של החברה הכי טובה שלה להיחקר במשטרה, לכיתה לאבד טיול שנתי ובאופן כללי לסבול משם רע. חסרים מקרים דומים בעיתונות הישראלית?
העניין הוא שאף אחד עוד לא קם ואימת את דפנה מול המציאות - מה שהיא עושה זו רכילות, לא עיתונאות. ונכון שהרבה עיתונאים סובלים ממחלת הרכילות ומוציאים שם רע למקצוע, אבל צריך לזכור כמה דברים. כמו למשל שקהל הקוראים לא בדיוק מתנגד לעניין, ועל כל תגובה של "תנו לנינט לחיות בשקט" יש 400 תגובות של "נינט יא מכוערת תפסיקי עם הקוק".
וחוץ מזה, לא חסרים עיתונאים שבאמת עושים את העבודה שלהם, וחבל שלא נותנים להם את הקרדיט על כך שהם מחזיקים את המקצוע הזה בחיים. אתם יודעים למשל, שמיקי רוזנטל עשה סרט על שחיתויות בשילטון, ולא נתנו לו להקרין אותו בשום מקום? (עד שערוץ 10 עשה טובה). אתם מודעים לעבודה שעושים גיא מרוז ואורלי וילנאי עבור ניצולי שואה בפרט וסתימת פיות בכלל? כן כן, לא תאמינו, אבל יש אנשים בעולם העיתונות שלא יודעים בכלל מי זו רנין בולוס. פשוט אין להם זמן לשטויות האלו.
אז נכון, קשה היום להיות עיתונאי צעיר ומתחיל, גם אם הוא מלא בכישרון ורצון טוב. לא מעסיקים אותך, בקושי משלמים לך, ולאף אחד אין ראש להתחיל ללמד אותך עכשיו את סודות המקצוע בשטח. אבל מי שמחליט לעשות קיצורי דרך לכתבות יחצניות ורכילויות, שלפחות ינקה את המצפון ולא יקרא לעצמו עיתונאי. כתב - כן. עיתונאי - לא. ושהדפנה הזו תתחיל להרגיע את עצמה, ומהר.