בר נגד זקנים

אני חושב שהשנאה שלי לקשישים התחילה בגלל הזקן של האוטובוס. תמיד בבוקר כשאני לוקח את האוטובוס לבית הספר, יש קשיש שלוקח אותו באותו הזמן. הוא תמיד קורא לי פושטק עם עגילים, למרות שהוא עצמו מסתובב בקיץ עם בוקסר ובחורף עם מעיל פרווה סיבירי, כובע צמר בגודל הטאג'-מהאל ומשקפיי גולשים שמסתירות את רוב פרצופו. מיותר לציין שזה אחד היתרונות היחידים שיש למערכת היחסים ביננו בחורף.

אז הצלחתי סוף סוף לעלות על האוטובוס, אבל זה לא אומר שהסיוט נגמר! לא, הוא נמשך עם המשפט "מפני שיבה תקום" – אחד המשפטים שהכי מרגיזים, מכעיסים, וגורמים לשערות ברגליים שלי לעמוד. איכשהו, תמיד יוצא שבאוטובוס מפוצץ, כשיש עוד בני נוער מלבדי, ייגש דווקא אליי קשיש מעצבן עם פלולה ענקית ומלאי סנטרים לא מוגבל, יעמוד מולי וימתין שאני אקום. אם חלילה התמהמתי רגע כל האוטובוס יפנה אלי את פרצופו המכוער אלי במבט של "קום כבר!". וכמובן שבסוף אני אכנע ואקום. יש לי נאום מחאה נגד זה, "מי שתופס תופס!" לפני מאתיים שנה כשהייתם בגן, אם היה אז דבר כזה, בטח שמעתם את המשפט הזה מהילדים היותר גדולים. ולכן חמודים שלי, אני לא צריך לקום, זה שלכם יש בעיות מפרקים זאת לא הבעיה שלי, תאמינו לי שאותי מטרידים דברים הרבה יותר גרועים, דוגמת את מי ידיחו מ"האח הגדול" (סתם, אני לא באמת רואה האח הגדול).

הקשישים היחידים שאני מאחל להם להמשיך לחיות לנצח, הם הסבים והסבתות שלי, וכמו כן אני בטוח שככה גם אתם מאחלים לשלכם. סבים וסבתות הם אותם הזקנים שתמיד יש להם כסף לתת לכם כשאתם באים לבקר אותם, יש להם אוכל טעים, והם יענו לכל בקשה וכל דבר שתרצו, וימשיכו לפנק אתכם ולאהוב אתכם למרות שאתם פלצנים מעצבנים. אין על סבא וסבתא שלי, ואין על האשראי שלהם.