Samba de Amigo

אין דרך להגיד את זה ולהישאר קול, אבל די נהנתי מ-"Samba De Amigo", המשחק החדש של סגה ל-Wii.

בשורה התחתונה זה "גיטאר הירו" לעניים. ה-WiiMote והנאנצ'ק משמשים בתור שני מאראקסים שאותם צריך לשקשק לפי הקצב כדי לצבור משהו שנקרא "אמיגו" - זה למעשה הניקוד. אזורי השיקשוק מסומנים בשישה עיגולים צבעוניים וחלולים על המסך, המפוזרים במעגל שווה של שניים למעלה, שניים בצדדים ושניים למטה. לתוך העיגולים נעים כדורים צבעוניים אותם צריך ללכוד בתנועת השלטים. בגדול, זה כל המשחק.

הכדורים מגיעים לפי הקצב בצורה דו-מימדית, ולא מעומק המסך כמו ב"גיטאר הירו" וגם אין כאן אלמנט של אקרוד ארוך שגורר לחיצה מתמשכת. המשחק גם לא הגיע עם באנדלים של מאראקס, אבל תסמכו על נינטנדו שכבר יש כאלו בחנויות.

מצבי המשחק שגרתיים למדי ולא מצאתי בהם שום חידוש. יש חלוקה לרמות קושי, יש אפשרויות לתחרות מרובת-משתתפים או משחק נגד הקונסולה, משחק מהיר או קריירה. כמובן שעל הדרך תתקלו בשירים ושלבים נעולים שצריך לפתוח, ניתן להשיג צלילים נוספים למאראקס, ויש מיני-משחקונים מזעזעים.

מוזיקה של בית אבות

תוסיפו לזה שאם אתם לא חובבי לטינו גדולים המוסיקה כאן היא לא בדיוק בשבילכם. הפסקול מכיל שירים מוכרים באווירה דרום אמריקאית: מדובר בשילוב הקלטות לא מקוריות, שנשמעות כמו הלהקה של "רוקדים עם כוכבים" בביצועים לריקי מרטין, עד "לה-במבה" האגדי של שנות החמישים. זו מוסיקה מהסוג שמביא אנשים להתאסף לריקודי שורות בחתונות והיא משרה על המשחק אווירה מעט מיושנת, אך לא נטולת חינניות. זה כולל גם את התפריטים המוקראים באנגלית בעלת מבטא מקסיקני מכוון.

האלמנט הנוסטלגי הזה לא הכי מתחבר לאריזה הגרפית האולטרה צבעונית של המשחק. האריזה פונה בעיקר לקהל שחקנים צעיר ומתוחזקת בדמויות מצויירות שונות, ובעיקר קוף המאראקס הראשי, שהעיניים והעיצוב הכללי שלו הם מעין שילוב בן דמויות מתוך "Grim Fandango"ותחפושות ממצעד ה"מארדי גרא". שזה אגב לא חיבור כזה מופרך – אחד הוא משחק מעולם המתים המושפע מעיצובים אצטקים, וניו-אורלינס שבה מתרחש ה"המארדי גרא" היא עיר המתים – ולשניהם, כמו גם למאראקס יש קשר ישיר עם ההיסטוריה הדרום אמריקאית בואכה ברזיל.

אבל העיצוב לא כל-כך חשוב במקרה של Samba De Amigo כי ממילא כל הריכוז שלכם יופנה לתפיסת הכדורים בזמן הנכון. לעתים הרקע אפילו מפריע, כשהצבעים שלו דומים מידי לאלו של הכדורים ויכולים לפגוע מעט בריכוז.

ואף על פי כן נוע תנוע

אז למה בכל זאת נהנתי? הרי כל הסימנים מצביעים אחרת: אני לא אוהב מוסיקה לטינית, אין לי עניין בקופים על LSD ומי לעזאזל שם מאראקס בתור כלי נגינה מוביל של משהו, לא כל שכן של משחק?

אחת הסיבות היא ש- Samba De Amigo מותאם היטב ל-Wii. בעלי הקונסולה הזאת רגילים כבר למוגבלות הטכנולוגית והגרפית שלה, ובעיקר בכל הנוגע לתרגום משחקים מפלטפורמות אחרות. אבל Samba דווקא מתאים. קודם כל קל לדמיין את השלטים בתור מאראקס כי הם בערך באותו גודל. ושנית, כי מכל משחקי ה-Wii ששיחקתי הוא היחיד שבאמת היה יותר נוח לשחק בעמידה. אני מציין את זה כדבר טוב כי אם אתה כבר יושב, עדיף ללחוץ על כפתורים מאשר לנפנף בשלטים באוויר ולהפוך את המאפרה שעל השולחן. ואם אתה כבר עומד, אז תרקוד.

וזה מה שעושים ב-Samba, מתחילים לרקוד. בנוסף, המשחקיות בנויה גם על שימוש תלת-מימדי בנאנצ'ק וב- WiiMote, והביט של המאראקס מגלה לך דבר או שניים על חוש קצב שחשבת שיש לך.

הייתי אומר ש-Samba De Amigo הוא מז'אנר ייחודי ל-Wii: משחקי "סגור-את-התריסים-לפני-שאתה-מתחיל". תשאלו את הבחורה שחבר שלה צילם את הטוסיק שלה מתאמן ב-Wii-Fit ושם ביוטיוב. אף על פי כן, זהו גם משחק עם פוטנציאל חברתי, נשים יהנו ממנו, מזיעים בו, ויש לו גרף חוויה ברור מאד:
1. לומדים מהר את המשחק
2. זה נראה דבילי
3. אתה מגלה שיש לך יותר קצב ממה שחשבת, ולכן מתעודד לשחק עוד קצת
4. אתה אשכרה נהנה מהמשחק
5. אישתך תופסת אותך מנענע את האגן לצלילי ""livin la vida loca
6. אתה עייף מהריקודים, ואין לך יותר שום עניין במשחק
7. אתה מתיישב לכתוב ביקורת על המשחק
8. מחכה שיבואו חברים להראות להם ובינתיים המשחק מעלה אבק

יתרונות
מאפשר לך להשתטות ולרקוד
חבורתי לנשים ומבוגרים
אתה לא מרגיש פראייר שקנית Wii

חסרונות
חסר תחושת תחרותיות אמיתית
לא מחדש ומאבד מהעניין שלו מהר
מוסיקה מבאר של בני 40 פלוס

הציון הסופי: 70