חשבון הנפש של הגיימרים
כן, גם אנחנו לא מושלמים. יום כיפור הוא הזמן המתאים לעשות חשבון נפש, ולקחת על עצמנו כמה התחייבויות לשנה הקרובה. גמר חתימה טובה!
הגיע הזמן לעשות תשובה. אף אחד מאיתנו אינו מושלם ותמיד יש מקום להשתפר. יום כיפור הוא הזמן המתאים לעשות חשבון נפש ולקחת על עצמנו התחייבויות לשנה הקרובה. הדבר נכון לגבי כל רובד בחיינו, וגם בתור גיימרים יש דברים שניתן לעשות בצורה טובה יותר.
הנה מספר רעיונות אותם אפשר ליישם בתשס"ט הבאה עלינו לטובה. חשוב לזכור כי הבחירה נמצאת בידיים שלנו. המטרה היא לשנות את העולם - ואם זה לא ילך, אז לפחות את העולם הוירטואלי.
לא לגנוב משחקים
כולם מכירים את הנתונים – כבר לא משתלם לפתח משחקים למחשב. חברות המשחקים מפסידות מיליוני דולרים מדי שנה עקב הורדות בלתי חוקיות. תירוצים יש בשפע. לנצח אנשים יטענו שמשחקים הם יקרים מדי, שגנב משחקים זה מעין לוחם חופש ושהיצירות הוירטואליות בהן אנו כה אוהבים לשחק בעצם לא שוות אגורה. למרבה הצער, המציאות הרבה יותר פשוטה: הרי כשקל כל-כך לגנוב, למה להוציא את כרטיס האשראי מהארנק?
אנחנו מבזבזים שעות בלהתלונן על הפוליטיקאים המושחתים במדינה, שמנצלים את כוחם על מנת להעשיר את כיסם, אך לפעמים אנחנו שוכחים שהבעיות הללו לא מתחילות בצמרת אלא בשורשים. קשה להסתכל במראה, אך חשוב לזכור שהמנהיגים הם רק שיקוף שלנו. כל עוד ישראל היא בין המדינות עם אחוז הפיראטיות הגבוה בעולם, אין להתפלא על המוסר הקלוקל בצמרת הפוליטית. אנחנו, הגיימרים, יכולים לעשות שינוי. הגיע הזמן להתחיל לקנות משחקים.
לתמוך במשחקים מקוריים וחדשניים יותר
תעשיית המשחקים מושתתת על יצירתיות. כבר פעמים רבות טענתי שבידור אינטראקטיבי הוא המדיום האמנותי החשוב ביותר של המאה ה-21. הפוטנציאל עולה בהרבה על היצירה הפסיבית של סרטים או ספרים. אני עדיין מאמין בכך, אך התדמית של משחקים כפצצות אנדרנלין רדודות ממשיכה לשלוט.
המשחקים השונים והמיוחדים נשכחים לרוב בתחתית קופסת המוזלים, חודשים ספורים לאחר צאתם לשוק. בתגובות לביקורת שכתבתי לא מזמן על משחק האסטרטגיה הנפלא מולטיוויניה, אנשים ספורים טענו כי נתתי למשחק ציון גבוה יותר ממה שהגיע לו משום שפותח על ידי חברה קטנה ושאפתנית. שטויות במיץ. מולטיוויניה, כמו המשחקים האחרים של Introversion, קיבל ציון מכובד משום שהוא מקורי ומהנה כאחד. אם אתם מעדיפים להירדם מול עוד משחק סוער של "הרוג את אנשי המזרח-התיכון בעולם פתוח בלב המדבר 7", ההפסד כולו שלכם.
לפתור את ההתמכרות
השלב הראשון הוא הקשה מכל – להתוודות על החטא. אז הנה, אני חושף בפניכם נקודה אישית ורגישה: אני מכור. לא לסיגריות, סמים או אלכוהול. ודאי לא יפתיע אתכם לשמוע שאני מכור ל-Peggle. המצב לא קל. בגן החיות אני מנסה לברר איזו יכולת מיוחדת יעניקו לי הג'ירפות; בגלריית אמנות אני שואף להבין היכן ימוקמו הנקודות הכחולות והכתומות על פני התמונה; באוניברסיטה אני סקרן לדעת באיזה חוג מלמד בג'ורן חד הקרן והאם לעיתים קלוד מגיע בתור עקרב אורח. גרוע מכל, בלילות קרים במיוחד אני מתעורר באמצע הלילה מזיע ורועד וצועק דברים חסרי פשר על Extreme Fever.
בשנה החדשה אני מתכוון להיגמל. אני הולך לשחק במשחקים אחרים, שאינם מזריקים לי ניקוטין דרך המסך. הרעיון של משחקים קטנים ופשוטים מסוגו של Peggle היה למלא את החורים הקטנים באמצע היום. איכשהו החורים הקטנים הללו הפכו לחורים שחורים ובלעו את כל שאר היממה. זהו הזמן לעשות תיקון. אני מסוגל לעמוד במשימה. רק חכו עד אחרי שאצליח לנקות את המסך מכתומים עוד פעם אחת...
די למלחמות!
אנחנו, הגיימרים, אוהבים לריב. מאז הויכוחים האגדיים על Westwood נגד Blizzard ו-Quake נגד Unreal, אנחנו לא מצליחים להסכים על שום דבר. טעם וריח זה לשפים עם חוש קולינרי מפותח במיוחד. אצלינו יש אמת מוחלטת והיא ידועה רק לנו. אנחנו מסוגלים להעביר שעות ארוכות בלהסביר לכתב תמים או לחבר בפורום מדוע לא ייתכן שהמשחק המדובר יקבל ציון גבוה, כי עם רמה כזאת של מולקולות גרפיות אימננטיות הוא כמעט בלתי שחיק!
כשזה מגיע לפלטפורמה עליה אנחנו משחקים, המצב נהיה קיצוני עוד יותר. הרי כולם יודעים שהמחשב האישי מת, נינטנדו מיצרת קונסולות לילדים, מיקרוסופט מושחתת ושהכי טוב פלייסטיישן, כי לא יכול להיות שביזבזתי 3500 ש"ח לריק. לפעמים זה כיף להתווכח, אבל לרוב זה בעיקר מיותר. אולי בשנה הקרובה נשקיע את המרץ שלנו במשחקים עצמם?