פיראטים: מה בין eMule וג'ק ספארו?

פתיחה

כפי שאתם יודעים, פיראטים הם לא דבר חדש. למעשה, מאז שהיה שייט בעולם היו פיראטים, שהיוו עצם בגרונם של הרבה אנשים עוד לפני הספירה. יוליוס קיסר, לדוגמה, אחד הקיסרים הרומים הידועים ביותר, יצא למסע בים האגאי ונחטף על ידי פיראטים. אלו דרשו בעבור שחרורו של הקיסר לא פחות מעשרים כיכרות זהב (כל "כיכר" היא למעשה משקולת זהב בת 26 ק"ג). יוליוס שמר על מורת רוחו בשבי, ואף טען בפני הפיראטים כי הוא שווה לפחות חמישים כיכרות זהב, וזוהי חוצפה לדרוש עבורו רק עשרים. הפיראטים שמעו בעצת הקיסר, ושמחו מצידם להעלות את מחיר הכופר לחמישים כיכרות (1.3 טון זהב).

רומא, כמובן, שילמה את הכופר, והקיסר הוחזר בבריאות טובה ליבשה. אולם ברגע שהוא חזר לתפקד כקיסר, הוא הוביל מצוד אחרי שוביו, החזיר את כיכרות הזהב וחיסל את הפיראטים בסופו של דבר. מייד לאחר מכן הוא האציל חלק מסמכותו לבכירי העיר פומפיי והורה להם לחסל את האיום הפיראטי בים התיכון, משימה שהושלמה תוך שלושה חודשים.

כמעט 1,600 שנים לאחר מכן, ספרד ערכה גזל אדיר-מימדים של אוצרות מקסיקו (אותה היא כבשה לפני כן), והחלה להשיטם בחזרה לבירה באירופה. ב-1523, קפטן צרפתי בשם ז'אן פלורי תקף שיירה של שלוש ספינות ספרדיות, עליהן הוא מצא שלל מרשים בצורת זהב אצטקי. מבלי לחשוב פעמיים, ז'אן גנז את כל הזהב לטובת צרפת, ובמעשה זה הוא פתח את עידן רבי-החובלים והפיראטים המפורסמים, שהיוו השראה לדמויות כמו ג'ק ספארו ולונג-ג'ון סילבר.

בחלוף השנים, רבי-חובלים משלל מדינות אירופה החליטו להמשיך לשדוד את ספינות האוצר, אך להפסיק להחזיר אותו חזרה למדינתם, ולמעשה לשמור אותו לעצמם. חיי הימאות בתקופה ההיא היו הרבה יותר גרועים ממה שמתואר בסרטים, ולעתים קרובות הפיראטים מתו מרעב, צמא, מחלות קשות ושלל הפתעות לא נעימות שחיכו להם בים. הפיראטים היו שודדים ספינות מאוכל, מים ובגדים בעיקר, ורק לעתים רחוקות, אם בכלל, היה עולה בידם לקרוא תיגר על ספינת אוצר.

אני פיראט מסוג אחר

תאמינו או לא, אבל למפרי זכויות היוצרים של היום יש קשר ישיר לאותם שודדי ים קשי-יום. בשנת 1557 קיבל מוציא-לאור בריטי מונופול על הדפסת והפצת ספרים. אלו שהעתיקו את הספרים ומכרו אותם בזול יותר, הוכרזו כ"פיראטים" כבר בשנת 1603, בשל הפרת זכויות יוצרים. אז נכון, הפיראטים העומדים היום למבחן הם לא שודדי הקאריביים הידועים לשמצה, או גנבי הספרים מ-1603, אלא דווקא אלה היושבים בביתם ברגעים אלה ממש ומפיצים לכל דורש תכנים בשווי מיליארדי דולרים: הפיראטים המודרניים.

בעידן הטכנולוגי, פיראטיות קיברנטית החלה את דרכה מאז שהמחשבים נכנסו לבתים, אולם הדחיפה האמיתית לפיראטיות המודרנית נעשתה באמצעות האינטרנט. ב-1999, עם השתלטותו של האינטרנט על העולם, סטונדט אמריקאי בשם שון פאנינג המציא תוכנה פשוטה בשם נאפסטר (Napster). מטרת התוכנה הייתה לאפשר לאנשים לחלוק מוזיקה בין המחשבים שלהם בחינם. אין צורך להזכיר כי נאפסטר הפכה ללהיט היסטרי, ששינה לחלוטין את הדרך בה אנשים משתמשים באינטרנט ובמחשב שלהם.

למעשה נאפסטר הייתה כה מוצלחת ורחבת-יריעה, עד כי הדבר הביא לפריחה של כל הקשור לנגני מוזיקה, על המחשב ומחוצה לו. עניין החוקיות היה לא ברור, היות ורוב המדינות לא היו מוכנות לתופעת הפיראטיות מבחינת חקיקה, אך הפרת זכויות היוצרים הייתה ברורה. התופעה גדלה למימדים מגוחכים, בהם תעשיית נגני MP3 ענקית התפתחה, ולמעשה נוצר מצב בו הורדה לא מוסרית של מוזיקה נתמכה על ידי מערך מוצרים ואביזרים אשר כולם מושתתים על הפרת זכויות יוצרים.

פשוט לא מבינים אותי

ב-2001 אולפני הסרטים והמוזיקה האמריקנים הביאו לחיסולה של נאפסטר, אך מחליפותיה צצו כפטריות אחרי הגשם: החל מקאזה (Kazaa), איימש (iMesh), חמורים ופרדים אלקטרונים (eMule, eDonkey), ליים-ווייר (LimeWire), DC++ וכלה במועדפת הנוכחית, הלא היא ביטורנט BitTorrent. הפעם, שיתוף הקבצים לא הגביל את עצמו למוזיקה, ונתן למשתמש גישה לכל סוג תוכן העולה על רוחו: סרטים, תוכנות, משחקים, ספרים ומה לא. החיבור לאינטרנט הפך מהיר יותר, והפיראטים מכל תקופות האנושות בוודאי חייכו אלינו מלמעלה, בעוד אנשים מורידים הררי מידע לא-חוקי למחשביהם האישיים.

בשלב זה, איגודי המוזיקה, זכויות היוצרים והסרטים בארצות הברית, פספסו את הרכבת של חייהם. במקום להבין כי חלק גדול מתופעת הפיראטיות היא הנוחות שבהורדת שיר (או כל דבר אחר) לספרייה לא-מוגבלת הנמצאת על המחשב שלנו, חברות הבידור החליטו שהאינטרנט הוא שורש הרשע בעולם, ויצאו למלחמת חורמה פתטית נגד הטכנולוגיה, שלא הניבה אף תוצאה.

מי שהרימה את הכפפה הייתה חברת Apple שהקימה את שירות iTunes, והראתה לכולם שהעתיד המוזיקלי טמון דווקא בהורדות שירים. למנויי השירות ניתנה האפשרות להוריד רק את השירים שהם אוהבים, בסכומים קטנים של מספר שקלים לשיר. לראשונה היה יכול אדם לקבל לספרייה הממוחשבת שלו את השיר שהוא רוצה, באיכות טובה, מבלי לצאת מהבית, בתוך זמן קצר ואפילו להרגיש טוב עם עצמו. הרעיון של Apple קיבל מינוף מהנגן המוצלח שלה, ה-iPod, שביחד עם iTunes הביא להצלחה פוערת-פיות, הנמשכת עד היום.

רובין הוד הוא לא פיראט

משחקים פיראטיים הסתובבו בעולם עוד בשנות השמונים, כשחברים העתיקו אחד לשני משחקים שונים על גבי דיסקטים. בשנות האלפיים, כמעט ולא היו משחקים שלא ניתן היה להוריד באופן לא חוקי מהאינטרנט, או לקנותם בזול ממישהו אחר שעשה זאת. בזמן זה כבר היה ברור לכולם שמדובר במעשה לא חוקי, אך כנראה שהיה מאוחר מדי בשביל לחזור אחורה. הקהל העולמי התרגל לקבל דברים בחינם, המשיך ואף הגדיל להוריד משחקים, במיוחד לאור העובדה שהסיכויים להיענש על כך שואפים לאפס. הדבר היחידי שיכול היה לעצור אנשים מלהוריד תוכן לא חוקי הוא המוסר שלהם, וכנראה שבנקודה זו נחלה האנושות תבוסה עצובה.

גם מכשירי הקונסולות של התקופה, הפלייסטיישן 2 והאקס-בוקס בעיקר, זכו ל"פריצות": שבבים מיוחדים שהולחמו לתוך הקונסולה ואפשרו לשחקנים להשתמש בעותקים אותם הם הורידו מהאינטרנט. יותר מכך, קבוצות הפיראטים שהפיצו את המשחקים התחרו ביניהן על מי יהיה הראשון שיפיץ את המשחק הכי נכסף. פיראטים וותיקים בוודאי יזכרו שהורידו את המשחק המצופה Doom3 כשבוע לפני שהגיע בכלל לחנויות, והדגיש את חוסר האונים של מפתחי המשחקים בעוד מאות אלפי אנשים הורידו את המשחק בחיוך.

הפיראטים שהפיצו משחקים הפכו בעיני רבים למושא הערצה, מעין רובין-הוד מודרניים, שגונבים מהעשירים (תעשיית המשחקים) ומחלקים לעניים (כל העולם). אם חבר טוב שלכם היה מפנק אתכם במשחקים חינם, לא הייתם אוהבים אותו? כמובן שכן, אך בניגוד לרובין הוד, לפיראטים אין אידיאולוגיה אמיתית.

לא כל כך מהר

תחילה שולבו במשחקים מנגנוני הגנה קשים יותר ויותר לפיצוח, לאחר מכן הופיעו משחקים שחייבו אותנו להתחבר לאינטרנט על מנת לוודא שהעותק שלנו חוקי, ובסופו של דבר שולבו במשחקים מנגנונים אגרסיביים למדי שבדקו את העותק בו שיחקתם מדי כמה דקות, ולא אפשרו לכם לשחק במשחק מרובה המשתתפים עם עותק פיראטי.

הפיראטים נענו בשמחה לאתגר, ופיתחו שיטות חכמות יותר לפיצוח הגנות, עד שליטשו את פועלם לרמה של אומנות. עם זאת, הפיראטים חטפו מהלומה קשה בדמות הדור החדש של הקונסולות. האקס-בוקס 360 ניתנת לפריצה, אך מי שפורץ אליה מסתכן בגירוש משירות האינטרנט של מיקרוסופט, שהוא חלק מרכזי מאוד בהנאה מהקונסולה. הפלייסטיישן 3 הראתה כי סוני למדה מהעבר, ועד היום הקונסולה כלל לא נפרצה.

(המשך פסקה קודמת)

במקביל, חברת Valve הקימה שירות הורדת משחקי מחשב בתשלום, כמו iTunes, רק שבמקום שירים מדובר היה במשחקים ל-Windows. לשירות הזה היא קראה Steam והציגה אותו לראשונה בשנת 2004 עם Half Life 2 (באותה תקופה דרישתו להתחבר לאינטרנט הייתה תמוהה במקצת, היות ולא כל אחד היה מחובר לאינטרנט). שירותים דומים היו עוד קודם לכן, אך ב-Steam שולב לראשונה גם מרכז קהילתי לגיימרים, ובדיוק כמו iTunes, גם Steam הפכה ללהיט.

מורידים את הדגל השחור?

כיום, היות והמחשב האישי הוא למעשה הפלטפורמה היחידה שניתן לשחק עליה משחקים פיראטים בהיקף גדול, הרבה מפתחים מעדיפים להימנע מפיתוח משחקים לפלטפורמה הזו. לאחרונה עלו גם השערות הגורסות כי בעתיד לא ייצאו כלל משחקים רציניים למחשב האישי, והצלחת הקונסולות הבלתי מעורערת כאילו תוקעת את המסמרים האחרונים בארונו.

עם זאת, נהיה קשה יותר ויותר לשחק משחקים פיראטים על המחשב האישי גם כן. ההגנות היום משוכללות מתמיד, והמשחקים שכן יוצאים למחשב האישי, לא תמיד נפרצים והופכים לעותקים פיראטיים. בנוסף, חברות רבות מתאגדות ומגישות תביעות ענק כנגד פיראטים מכל הסוגים, ומביאה לא אחת למאסר בפועל של מפיצי התכנים הלא-חוקיים.

לא דיברתי כלל על הפיראטיות בסרטים, והתפתחות נגני ה-DivX (שאפילו תומכים בכתוביות), ועל הפתרון החדש לתופעה מבית סוני ומיקרוסופט (שינסו למכור לכם הקרנת סרטים בזול באמצעות הקונסולות). כפי שהובטח, לא הזכרתי את נושא המוסר, למרות שהיום כבר ברור שהורדות פיראטיות הן לא מעשה צדקה.

עם זאת, לאור ההצלחה של שירותי ההורדה החוקיים, המגמה הגוברת לשימוש באינטרנט ככלי לווידוא עותק חוקי של משחק או תוכנה, פעולות הננקטות נגד הפיראטים והקושי העולה בתפעול התוכן הפיראטי, מסתמן כי אופק אחר מתקרב אלינו, בו לשם שינוי, באמת נצטרך לשלם על הבידור שלנו. החלשות הפיראטים נעוצה בסיבה נוספת, חשובה לא פחות: התבגרנו. היום, כשמשחק טוב יכול לעלות 10$ באינטרנט, כבר אין לנו מוטיבציה להסתבך עם הורדות, פריצות, וירוסים ובעיות רק בשביל לצאת "מגניבים". סביר להניח שהפיראטיות לא תימוג לחלוטין אף פעם, אך מימדה יצטמצמו בהרבה.

נסיים בציטוט מפי סרגיי קורוטקי, חבר פעיל בפורומים של גיימר: "לפי דעתי כל משחק שווה את הכסף, כי עבדו עליו. עבודה עולה כסף. גם אם זה יותר מידי זה המחיר, ועם הזמן אני מאמין שאף אחד כבר לא יוכל להוריד מהאינטרנט באופן לא חוקי, כמו שקשה מאוד למצוא היום פדופיליה באינטרנט."